לפני שבועיים פרסמתי כאן את תגובתי ל"ביקורת הספרים" של גבריאל בוקובזה, שהתיימרה "לשחוט" את ספרה הפמיניסטי המצוין של ד"ר ענת גור "גוף זר: הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם". בתקציר — הראיתי מדוע "ביקורת הספרים" אינה לגיטימית כי אינה מקצועית אלא מתנשאת, מתלהמת, תוקפת דחליל שאינו דומה לספר הנדון ומבטאת חרדות שוביניסטיות מובהקות, כמו מ"תלונות שווא" של נשים הסובלות מהפרעות אכילה נגד אבותיהן.

מדוע אני מאשימה את "הארץ ספרים" בהמשך מסע ההסגברה של גבריאל בוקובזה? כי את תגובתי למאמר המשתלח המקורי, שנשלחה מיד, ובזמן לצאת בשבוע שאחרי, פרסמו ב"הארץ ספרים" רק מקץ שבועיים, ובקיצור יסודי (תוך הורדת הסיכום וההתייחסות לכך שבוקובזה עצמו הוא שטוען, במקום אחר בהארץ, טענות אמפיריות סטטיסטיות חסרות כל בסיס "מדעי"). לעומת זאת, שבוע אחד אחר כך, התפרסמו שלוש (!!) תגובות של גברים המוחים על תגובתי, ומציעים, כל אחד, דוגמא ומופת להסגברה בפני עצמה. צירוף המקרים העריכתי הזה: שספרה של גור נשלח דווקא לפסיכולוג חינוכי שאינו מומחה לא בפגיעות מיניות ולא בהפרעות אכילה; שתגובתי קוצצה כדי להגן על אותו פסיכולוג ופורסמה רק לאחר שבועיים; שמקץ שבוע מיד מצאו לנכון להעלות שלוש תגובות גבריות שממשיכות את קו ההסגברה של בוקובזה, ושהכותרת שנתן המוסף לשלוש התגובות הללו היא "להגן על חלשים ועל האמת" (אני משערת ש"חלשים" הם גברים מסגבירים כמו בוקובזה, הקוזק שנגזל, ו"האמת" היא ההסגברה") – כל זה כבר מצטבר למדיניות. שראויה לחשיפה.

מכיוון שחלק זה של הארץ סגור בפני מי שאינם מנויות ומנויים, ומכיוון שאין לי ספק שתגובה נוספת שלי שם כבר לא תפורסם, ושיום אחד הטקסטים הללו ישמשו חומרי לימוד בקורסים פמיניסטיים (ואולי גם אחרים), אני מביאה כאן את שלושת התגובות הגבריות שפרסם "הארץ ספרים" בתגובה להסרת הלוט מעל הסגברתו של בוקובזה.

1. יש קשר או אין
בהעדר מונח מקביל ל"הסגברה" שמביאה ד"ר אורית קמיר ("ספרים", 25.3) אסתפק באזכור של תופעה הרבה יותר ותיקה. היהודי שעסוק כל כך ב"בעיה היהודית" אינו יכול לראות שום דבר אלא דרך הפריזמה של בעיה זו, וכאשר הוא מתבקש לכתוב על פיל הוא כותב על "הפיל והבעיה היהודית". הנמשל: ד"ר קמיר אינה יכולה לראות שום דבר אלא דרך הפריזמה הפמיניסטית שלה.

הסוגיה שביקר ד"ר גבריאל בוקובזה בסקירתו את הספר של ענת גור היא העדר ראיות מחקריות הולמות לקישור שהיא עושה בין הפרעות אכילה לבין פגיעות מיניות בילדות. קשר כזה הוא קודם כל עניין מדעי, וייתכן שקמיר, משפטנית בהכשרתה, מתקשה להבין את המתודה התקפה לקשר במובן המדעי. בקיאות ב"שדה השיח הפמיניסטי", נקודת המבט (נשית או גברית), ואפילו מומחיות מקצועית הן בעלות רלבנטיות מועטה בלבד לשאלה יסודית זו: תכלס, יש קשר או אין קשר? ומי שטוען שיש קשר, האם הוא יכול להוכיח אותו?

קמיר מדברת על "כתיבה פמיניסטית אמיצה, פורצת דרך ומהפכנית… תובנות מקצועיות ואנושיות המושתתות על עשרות שנות הניסיון המקצועי של כותבתו… ספרות מקצועית מעשירה של מומחיות אחרות… במה מכבדת לקולותיהן הצלולים של המרואיינות… ניסיון קליני אדיר ומומחיות מקצועית שאיו עליה עוררין" וכיוצא בזה. אבל יש לענות על השאלה עצמה: האם יש קשר או אין קשר? האם יש מידע מדעי על קשר כזה?

במסגרת המסורת הפמיניסטית, השיח גולש במהרה ל"שיח פמיניסטי עשיר… נקודת מבט גברית… פריבילגית ומוטה… חברה פטריארכלית סמכותנית וכוחנית ביחס לנשים… מבני כוח פטריארכליים" וכן הלאה. הספק שבוקובזה מעלה ביחס לקשר לעיל מתויג מיד כ"רגישות גברית".
צבי גיל, פסיכולוג קליני, חיפה

2. הפרעות אכילה באפריקה
לאחר ה"נשסברה" של אורית קמיר ל"הסגברה" של גבריאל בוקובזה על ספרה של ענת גור, "גוף זר: הפרעות אכילה, פגיעה מינית בילדות וטיפול מותאם", נשארנו עם הבנה משותפת אחת לפחות. כאשר הפרעת האכילה מופיעה על רקע ברור של פגיעה מינית, יש למחברת הצעה לגישה טיפולית.

עדיין נשארו כמה שאלות קטנות, כמו מדוע במדינות מורעבות יחסית באפריקה, שבהן הפגיעה המינית בילדים גבוהה במיוחד, כמעט שאיננו צופים בהפרעות אכילה, לעומת ארצות השפע, שלפחות בחלק מהן יורד אחוז הפגיעה בילדים אך אחוז הנוער והבוגרים עם הפרעות אכילה הולך ומתעצם?
אבי רוטשילד, רופא ילדים

3. להגן על חלשים ועל האמת
אורית קמיר הגיבה על הביקורת שלי לספרה של ענת גור באמירה שזוהי תגובה "מסגבירה". רוצה לומר, תגובה שמבטאת עמדה של גבר שמתיימר להסביר לאשה מתוך מקום מתנשא וכוחני. השאלה שברצוני להפנות לקמיר היא אם לדעתה בכל פעם שגבר כותב או פותח את פיו הוא מסגביר. אם התשובה חיובית, הרי שהיא שקעה עמוק בביצת הסטריאוטיפים המיננית.

זה מקום מסוכן לטבוע בו. לא רק מבחינה תרבותית ואסתטית, אלא משום שמי שטובע שם פועל נגד העניין שעשוי להיות משותף לקמיר, לגור ולאנשים כמוני, שהגנה על נפגעים ומוחלשים וקידום ערכים כמו שוויון, אמת וחירות חשובים להם. אם בעלי אג'נדה כזאת אינם מסוגלים להגיב לגופו של עניין, ובמקום זאת מגיבים לגופו הפיזי של אדם, הרי שהמטרה עצמה נפגעת.

אם התשובה שלילית, הרי שיש להעמיד טיעונים ענייניים לביקורת שלי על הספר, וכאלה לא מצאתי. באופן ענייני, ספרה של גור מתבסס על עבודת דוקטור שמתיימרת לעמוד בקריטריונים מדעיים, ולכן יש לבחון אותה על פיהם. בנוסף, מאחר שיש לעבודתה השלכות על חיי מטופלות, יש לבחון אותה גם מבחינת האתיקה המקצועית הטיפולית. בקריטריונים אלה הספר מקבל ציונים נמוכים. החשש העיקרי שהצבעתי עליו הוא כי נשים הסובלות מהפרעת אכילה שאין להן עבר של פגיעה מינית — ויש רבות כאלה — ייפגעו ויתערערו בעקבות הקלות הנמהרת שבה מצביעה גור על קשר כזה. כל זאת, בלי להכחיש את אפשרות הקשר, אך עם קריאה חד־משמעית לזהירות ואחריות ביחס אליו.

אני חושב כך ללא קשר לזהות המגדרית של הכותבת או שלי כמבקר, אלא לאור שנים של עבודה כחוקר בתחום הפסיכולוגיה וכמטפל בשלל בעיות נפשיות הכוללות פגיעות מיניות והפרעות אכילה, בקרב שני המינים. בנושא כה כאוב ורגיש, שבו בני אדם אמיתיים סובלים, חיוני לשמור על גבולות של שיח לא מתלהם, לא מאיים, לא מפלה ולא פוגעני. למרות הרגשתי שקמיר שפטה אותי במקרה זה ללא הצדקה בגלל מיני, אני מכבד את פועלה ואת ערכיה, ומזמין אותה לדיאלוג אמיתי ופתוח בנושא.
גבריאל בוקובזה

כל אלה תחת http://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.2895718

לקינוח, אביא את הטוקבק ששלחתי – ופורסם – בתגובה להסגברה משולשת ומחוזקת זו:

הבהרה לקוראות וקוראים מבולבלים

מטח התגובות המשעשע נועד כנראה – ובודאי מצליח – לבלבל ולהסיח את הדעת מן העיקר. העיקר הוא פשוט ויכולות להבינו אפילו נשים, ואפילו נשים משפטניות פמיניסטיות. ספרה של ד"ר ענת גור מכיל מחקר איכותני, המנתח ראיונות עם קבוצת נשים שנבחרה מלכתחילה כי כל חברותיה סבלו (על פי עדותן) גם מהפרעות אכילה וגם מפגיעות מיניות בילדות. משמע: המחקר לא נועד, לא יכול, ולא מתיימר לבחון האם יש קשר בין שתי התופעות ומה היקפו הסטטיסטי. למה הדבר דומה? שחוקרת תראיין אנשים שהם גם שתיינים וגם אלימים, ותנתח את הקשר בין שתיינותם ואלימותם. מחקר כזה יכול להניב תובנות לגבי אלימותם של שתיינים ושתיינותם של אלימים; הוא אינו יכול ואינו מתיימר לקבוע כמה מן השתיינים אלימים וכמה מהאלימים שתיינים. לכן האשמתו של בוקובזה את ד"ר גור שהיא יוצרת קישור סטטיסטי לא מגובה ב"ראיות מדעיות" הוא טיעון מופרך: היא לא מנסה ליצור שום קישור סטטיסטי…. מי שלא מבין את ההבדל בין מחקר איכותני וכמותני – עדיף שלא יבקר מחקרים.

ומי שלא קרא את הספר, כמו המגיב צבי גיל, כדאי שיקרא את הספר לפני שהוא נוקט עמדה נחרצת בשאלה האם הפמיניזם של ספר פמיניסטי הוא תכונה מהותית לו, והאם יש כשל ראייתי בטיעון שלא נטען… והרי לכם, בתגובתו של גיל, דוגמא מצטיינת נוספת של הסגברה כפולה: גם מסביר למי שקראה את הספר, בשעה שהוא עצמו ככל הנראה לא קראו (אני לא רוצה להניח לרעתו שהוא קרא ולא הבין אפילו את העובדה שזהו ספר פמיניסטי בכל רמ"ח איבריו), וגם יודע שפמיניזם איננו רלבנטי לספר פמיניסטי. כי מה שרלבנטי זה ה"מדעיות" הקדושה (כפי שהמסגבירים מסגבירים אותה, כמובן). ולאבי רוטשילד נותר רק לומר שיש לקוות שבטיפול בילדים הוא מבין יותר מאשר בפגיעות מיניות. כי ודאותו שבאירופה הלבנה אבות פוגעים פחות בבנותיהן מאשר באפריקה השחורה, מביכה ממש.

טוקבק אחר, אנונימי, אומר כך:

"שלוש תגובות, כולן זהות, וחלקם לא קראו בכלל את הספר ואת טענתו

שאם לא כן לא היו מתרכזים ב״הוכחה לקשר״ אלא במסקנות הטיפוליות

****במקרים שבהם יש קשר****

הארץ מה נלחצתם לפרסם?"

אינני יודעת מי כתב/ה טוקבק זה, אבל אני כן יודעת שלפחות שלושה אנשים כתבו לי שהם שלחו טוקבקים – ואלה לא הועלו. כנראה לדעת "הארץ ספרים" שתי תגובות הן די והותר לשלוש התגובות הגבריות.

ולשם הבהרה שאינה באמת נחוצה, אבל אומר בכל זאת: אני קוראת את הארץ יום יום מזה שנים רבות. מדי פעם אני מתפלצת משוביניזם וסקסיזם בוטים יותר או פחות, זקנים יותר או פחות. אבל הרבה ממה שנכתב על ידי גברים איננו הסגברה. ניסיונו הפתטי של בוקובזה להציג את עצמו כקרבן רק בשל גבריותו, כאילו חשיפתו היא חשיפת כל הגברים, והוא קדוש מעונה קבוצתי, מעידה או על אי הבנה כל כך עמוקה של ביקורתי שמצריכה בדיקה יסודית של הבנת הנקרא שלו, או שהיא התתממות מתקרבנת מביכה.