בית המשפט אמר את דברו: עדויותיהן של המתלוננות נגד משה קצב אמינות יותר מאשר עדותו של מי שהיה נשיא המדינה. למרות ההשהיות במסירת העדויות, חוסר הדיוק ואי ההתאמות – דברי המתלוננות אמינים יותר על השופטות והשופט מדבריו של אדם שהגיע לתפקיד הציבורי הרם ביותר במדינת ישראל. בית המשפט השתכנע מעל לכל ספק סביר שהאדם שכיהן כנשיא המדינה אשם בביצוען של עבירות מין קשות בנשים שעבדו תחתיו והיו כפופות לו.

מעל לכל – זהו יום חגה של מדינת ישראל, ששלטון החוק שלה גבר על לחצים פוליטיים, על התנהגות בלתי מקצועית של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, ועל שיקולים של "הדרת-כבוד לאומית". מדינת ישראל איננה איטליה: היא לא גאה בנשיא אשר "מתעסק" עם נשים – אלא מעמידה אותו לדין ומרשיעה אותו באלימות מינית. מדינת ישראל אינה מטייחת את העובדה הקשה והמצמררת שאדם שהיא בחרה לעמוד בראשה, לייצגה ולסמלה, הוא עבריין מין סדרתי, שתקף נשים רבות ופגע בהן לאורך שנים. זוהי הכרה מזעזעת, אך מערכת המשפט של מדינת ישראל אינה מסתירה אותה ולא מייפה אותה: היא קוראת לילד בשמו, וחושפת את הדברים לאור יום. שופטי ישראל, והמדינה ככלל, אינם מגינים על הדרת-הכבוד הלאומית על ידי הפקרת נשותיה: ישראל מעדיפה לשאת בראש גלוי את הבושה התהומית שנשיאה הוא אנס ומטריד מיני. יום בו שלטון החוק גובר על שיקולי הדרת-כבוד לאומיים הוא יום חג. חגם של שלטון החוק, הדמוקרטיה, השפיות והתקוה. המציאות החברתית הפוליטית בישראל אינה מציעה הרבה הזדמנויות לשמוח. גזענות, אלימות וקהות החושים הגיעו לממדים כאלה שהלשון נאלמת דום. בתוך כל אלה, החלטה שיפוטית בעלת מעמד היסטורי, גם במישור הבינלאומי, היא קרן אור באפלה ויש להתבשם בניחוחה. אולי בכל זאת עוד יש לנו תקוה.

יהיה עוד הרבה לומר על פסק הדין, על כל היבטיו. אבל מספר נקודות ראשוניות מיד עם פרסום ההחלטה השיפוטית.

ראשית, עם פרסום הכרעת דינו של נשיא המדינה לשעבר, מדינת ישראל יכולה וצריכה להתגאות בראש ובראשונה בכך ששופטים ושופטות בישראל אכן מחויבים לצו החוק והמצפון, ואינם חרדים לקבל החלטות שעלולות להעיב על עתידם המקצועי. ראש ההרכב שהרשיע את מי שהיה שר המשפטים, חיים רמון, במעשה מגונה, טענה בפומבי כי קידומה במערכת המשפט נעצר לאחר שהעזה להרשיע פוליטיקאי מקושר, מתוקשר ורב מהלכים. למרבה ההקלה והשמחה, השופטים שישבו לדון את נשיא המדינה לשעבר לא התחשבו בחששות כאלה, ועל כך יש לברכם ולהתברך בהם. אותם דברים יש לומר גם ביחס לאותם פרקליטות והפרקליטים בפרקליטות המדינה, שלמרות לחצים פוליטיים כבדים המשיכו לדבוק בראיות שהיו בפניהם ולעמוד על מיצוי הדין. אין דבר חשוב לשלטון החוק ולמשטר מתוקן יותר מאשר היושרה ואומץ הלב של מערכת אכיפת החוק והמשפט. וזו ההזדמנות לחזק את ידי הפרקליטות והפרקליטים ולעמוד לצידם במאבקם הצודק לשיפור תנאי עבודתם הקשים ותגמולם ההוגן.

שנית, רגע הרשעתו של נשיא המדינה לשעבר בעבירות מין חמורות הוא הרגע להדגיש במלוא העוצמה שהתגובה הפמיניסטית להרשעה איננה שמחה לאידו של נאשם מסוים זה או אחר. פמיניזם אינו צימאון לדמם של גברים, ואפילו הם נאשמים בעבירות מין. האינטרס הפמיניסטי איננו עצם הרשעתו של אדם כלשהו, אלא עשיית צדק לנשים, שכקבוצה, הופלו לרעה וקופחו מאז ראשית ההיסטוריה. עשיית צדק לנשים היא לא "תלייתם" או "סירוסם" של גברים אלה או אחרים. משמעותה הכרה בפגיעות המגדריות הקשות שחלקן סובלות פשוט משום שהן נשים; הקשבה לדבריהן ברצינות, ומתן אמון בסיסי בעדויותיהן; השתחררות מן הדעות הקדומות המאשימות מתלוננות על פגיעות מיניות במניפולטיביות, פתיינות ושקרנות. עשיית צדק לנשים משמעותה התאמת כללי המשפט כדי שיוכלו להכיל תלונות על פגיעות מיניות, ויכירו בכך, למשל, שנפגעות עבירות מין לרוב אינן מתלוננות מיד, אינן בהכרח משתפות בכל פרטי האירועים הקשים שחוו, ואינן מתנהגות באופן ש"גברים סבירים" מצפים שינהגו. כך למשל, יש שהן נשארות במחיצת התוקפן, אם כדי להכחיש את עצם התקיפה והפגיעה, ואם מפני שאין הן רואות אופציות אחרות, משום שהתוקפן נראה להן כל יכול. עשיית צדק לנשים משמעותה הוקעה ממשית, ללא קריצה וללא סלחנות סחבקית חמה, של מי שהורשעו בעבירות מין, כמו גם הפקת לקחים והסקת מסקנות אישיים של כל אחד ואחת מאיתנו בהתנהגויותינו היום יומית. החשוב בפסק דינו של בית המשפט הישראלי הוא לא שפגע במי שהיה נשיא המדינה, אלא שעשה צדק עם נשים.

ולבסוף, ברגע השיא של ההליך המשפטי, ראוי להדגיש שחשיבותו הגדולה ביותר של פסק דין איננה ברגע הקראתו, אלא בתהליך ארוך הטווח של קבלתו והטמעתו על ידי הציבור – בתיווך התקשורת. במובן זה, רגע המבחן של הכרעת הדין רק מתחיל. אין שום ערך לפסק דין שנשכח, שמבוזה, או שמטופל רק ברובד ה"צהוב" של מי עשה מה למי וכיצד מגיבים בני זוג ושכנים. ערכו האמיתי של פסק הדין הוא בקביעה ושינוי של נורמות ציבוריות.

במובן זה, ניתן לומר כבר היום כי פרשת קצב השפיעה באופן דרמטי על הלך הרוח הציבורי עוד בטרם מתן פסק הדין. העיסוק הציבורי האינטנסיבי בפרשה בארבע השנים שחלפו מאז נודעו למשטרה התלונות הראשונות הבהיר לציבור כי ניתן להתלונן אפילו נגד האזרח הראשון של המדינה; שגם הוא אינו מעל להישג ידו של החוק. שישנם בקרבנו גברים הפוגעים בנשים לאורך שנים רבות, ומתקדמים במעלה התפקידים הציבוריים עד לצמרת. ששתיקה רבת שנים של עיתונאים ושאר "יודעי דבר" היא מתן יד לפשע. שמתלוננות אינן בהכרח נוהגות באופן "רציונאלי" כפי שמצפה מהן מי שאינו יודע דבר על מה שעובר עליהן.

השינוי בהלך הרוח הציבורי, שהתרחש לאיטו, אפשר תלונות נוספות רבות של נשים ישראליות במהלך השנים האחרונות. הוא אפשר גם את הצעד החשוב מאין כדוגמתו של ד"ר אינס: יצירה פומבית נגד תוקפיה לכאורה, ללא הסוואת פניה ושמה. שבירת קשר הבושה היא הצעד החשוב ביותר שעלינו להשלים כדי להלחם בפגיעות מין, ואין ספק שפרשת קצב תרמה לו. היה זה יום גדול לו המתלוננות נגד קצב יכלו לחשוף את פניהן את שמותיהן ולא לחוש בושה.

ואולם החלק החשוב ביותר של קבלת ההליך המשפטי והטמעתו צריך להתחיל עכשיו. בית המשפט הישראלי קבע החלטית שנשיא מדינה ביצע עבירות מין חמורות; הוא קבע שהמתלוננות דיברו אמת. זה הזמן ללמוד מה מותר ומה אסור ביחסים בין המינים בישראל. זה הזמן להכיר את האיסורים לא רק על אונס, אלא גם על הטרדה מינית. זה הזמן להעביר הכשרות והדרכות בכל מקומות העבודה, ולשנות דפוסי התנהגות בלתי ראויים. בית המשפט ירה את יריית הפתיחה של תהליך זה, אך הצלחת המהלך תלויה לגמרי בציבור, בתקשורת ובמקומות העבודה.