מה משותף לפרשיות סביב מוטי אלון, יעקב פרנקל ושאר דמויות "הילל בן שחר" שמככבות בכותרות הראשיות בימים אלה? בכולן יש כולם אנשים חכמים, מצליחים ומכובדים שביקשו לעצמם שררה וזכויות יתר מעבר למה שתפקידיהם זיכו אותם; השתן עלה להם לראש; הם נחסמו על ידי קבוצות של אזרחים מצפוניים שקראו לעברם "די להשתררות" וחסידיהם בוכים מרה על ה"לינץ'" הציבורי שנעשה בהם. ממש כמו בסיפור העתיק על עלייתו ונפילתו של יוליוס קיסר.

 בימים אלה מוצג בארץ סרטם המרגש של האחים טביאני "קיסר מוכרח למות". הסרט כבר זכה – בצדק – בשבחים מקיר לקיר, בין השאר על התעלותו מעל ההבחנות הסוגתיות בין סרטי תעודה וסרטי עלילה. אך ברובד הבסיסי ביותר, הסרט שב ומעלה, באופן עוצמתי במיוחד, את גרסת שיקספיר לסיפור על המצביא הרומי שהצלחותיו הפנומנאליות והפופולאריות חסרת התקדים שלו סחררו אותו, וגרמו לו לראות את עצמו כבן אלים; כמי שמתנשא מעל לחוק ולערכים המקובלים, ורשאי להשתרר על רומי ולהפוך מנבחר ציבור בתפקיד זמני – לשליט כל יכול, שההגבלות הרגילות אינן חלות עליו. הרומאים הנכבדים שסבבו אותו העריצו אותו ואף אהבוהו, אך הבינו ששיגעון הגדלות גובר על האיש, והופך אותו למסוכן. שמי שחצה את כל הגבולות ומתהלך כענק בין גמדים – חייב למות. בלב כבד, ומתוך העדפת הרפובליקה על פני רגש פרטי, הם קשרו קשר, ויחדיו שלפו את חרבותיהם ודקרוהו למוות. בין הדוקרים היה גם ברוטוס,חברו הקרוב של קיסר, שבנאום ההספד בן האלמוות ששם שיקספיר בפיו, הבהיר לרומאים כי אכן אהב את קיסר – אך את החופש, כלומר את ערכי היסוד של הרפובליקה הרומית, אהב יותר.

מוטי אלון הוא מיקירי הציונות הדתית,  וממנהיגיה הכריזמטיים והאהודים ביותר. הוא העמיד תלמידים וחסידים רבים. רבים מספרים בשבחו. הצלחותיו והפופולאריות שלו הרקיעו שחקים. ובתוך כל אלה – חצה אלון את הגבולות והתיר לעצמו לנהוג כמי שהחוק, הנורמות והמוסכמות אינם חלים עליו. הוא הרשה לעצמו לנצל את מעמדו הנישא כדי לפגוע בחירותם, בפרטיותם, בכבוד האדם של מי שפנו אליו להנהגה רוחנית. כשאנשי ונשות ציבור נכבדים – חברות וחברי פורום "תקנה" – דרשו ממנו לחדול ממעשיו, יוהרתו הכבידה את לבו, והוא הרשה לעצמו להתעלם מדרישתם ולשכנע את עצמו שהוא אינו כאחד האדם; שבשיעור קומתו – הכול מותר. וכך הביא ההיבריס לנפילתו.

 יעקוב פרנקל אולי אינו רב זכויות בגין מעשי צדיקות וחסידות, אך הוא בהחלט זכה בהוקרה מקצועית מן השורה הראשונה, וזו עלתה לראשו. הוא הרשה לעצמו לא להבחין ב"זוטות" כמו הצטברות ימי חופשה בשווי מאות אלפי שקלים, כמו גם לצאת מחנות בלי לשלם על פריט שנטל – כי מיהר; שהרי איש חשוב כמוהו לא יוותר על מוצר שליבו חמד רק בגלל שאין לו זמן לשלם… וכשנתבקש לדווח על אירועים שעל ועדת טירקל לדעת על אודותיהם – לא טרח להזכיר את כל אלה, כי הכללים הרגילים שחלים על כולנו – לא נועדו לענקים. כשהגדיש את הסאה – חברו עיתונאים ואזרחים מן השורה, ותבעו שיידרש לחשוף ולהסביר. אך במקום להודות שיצא מחנות בלי לטרוח לשלם, פרנקל טווה סיפור יהיר כיצד שלטונות הונג-קונג התנצלו על שהעזו לצפות ממנו לנהוג כאחד האדם והודו לו על שלא תבע מהם את עלבונו. היבריס זה גזר את דינו. יודגש שפרנקל לא הורשע בהליך פלילי, ויציאה מחנות ללא תשלום איננה מעשה מגונה בכוח. אך האירוע הציבורי של קבוצת אזרחים הלוקחת על עצמה למנוע ממנו את השררה – דומה.

אפשר להבין את חסידיהם של מוטי אלון ושל יעקוב פרנקל, הזועקים מרה את תכונותיהם התרומיות של נבחריהם ומבכים את מר גורלם. אכן, הלב נחמץ נוכח רב שהשקיע ותמך במאות מבני קהילתו, וכלכלן מוצלח ששירת את הציבור בתפקידים חשובים ועשה חיל, כשהם מודחים ומורחקים מן הזירה הציבורית. אך נאום ההספד של ברוטוס מזכיר את מניעיהם הנעלים של "קושרי הקשר" הנכבדים, המצפוניים, שהביאו לנפילתם: הם העריכו ואולי אף אהבו את המנהיג הכריזמטי, אך את הציבור, חוקיו וערכיו העריכו ואהבו יותר. אין לקנא בהם על הבחירה הקשה שנאלצו לבחור, אך יש להודות להם ולהתברך בהם על האומץ הציבורי, על הנאמנות לערכי הכלל, ועל החוסן שגילו מול פני השררה ושכרון הכוח שאינו יודע גבול. ובדיוק כך, אגב, יש להודות לתא העיתונאיות שחשף את עמנואל רוזן שהרשה לעצמו הכל, ולפניו – למי שחשפו את משה קצב, שטיפס, כמו יוליוס קיסר, ממש עד לצמרת.

האחים טביאני, שיקספיר וההיסטוריה הרומית כולם שולחים לנו אזהרה חריפה. יוליוס קיסר אמנם הודח כדי לקיים את הרפובליקה הרומית ואת חירות אזרחיה. אך חסידיו של קיסר יצאו למלחמת חורמה נגד ברוטוס וחבריו, הביסו אותם, והשתלטו על הרפובליקה. אוקטביאנוס (לימים אוגוסטוס), בנו המאומץ של יוליוס קיסר, תפס בסופו של דבר את השלטון, והיה לקיסר הרומי הראשון, מי שהפך את הרפובליקה לקיסרות. הקיסרים הרומים חיו מחוץ ומעל לחוק. הם ביצרו לעצמם כוחות בלתי מוגבלים, והתמכרו לשררה. הם רדו בציבור, שללו את חירות האזרחים, והתעמרו במי שליבם חפץ באין מפריע. השחיתות השלטונית פשתה למימדים פנטסטיים. ומוסר ההשכל: יש להישמר מכל משמר מתגובת הנגד של תומכי מוטי אלון ויעקוב פרנקל. מי שטוענים (ברטוריקה מושחזת כמו אנטוניוס) כי אחרי ה"לינץ'" בפרנקל שום כלכלן רציני לא יסכים להתמודד על תפקיד הנגיד; מי שמאשימים שרק צרות עין וקנאה הביאו להשחרת דמותו של אלון – עלולים להביא להחלפת הרפובליקה בקיסרות. לא נעים להיות ברוטוס ולדקור קיסר מוצלח, פופולארי ועתיר זכויות; אך כשסכנת השררה וטובת הרפובליקה מחייבות זאת – זוהי הבחירה הנכונה.