שופט בית המשפט המחוזי שלי טימן בוקר לאחרונה על שהוא מקל ביותר עם עברייני מין ואינו מפצה את קורבנותיהם. הממצאים, המסתמכים על גזרי הדין שניתנו על ידי השופטים השונים, הוצגו בדיוניה של ועדת הכנסת לטיפול בסחר בנשים בראשותה של ח"כ זהבה גלאון.
השופט טימן נבחר על ידי לשכת עורכי הדין לשמש כיו"ר הפנל על הטרדה מינית בכנס השנתי של עורכי הדין באילת, בשלהי מאי 2007. בפנל השתתפו ח"כ זהבה גלאון, עו"ד רחל תורן (סנגורית), עו"ד ששי גז (סנגור) ואנוכי.
בהציגו את חברי הפנל שבראשו ישב הפגין השופט טימן חום מיוחד כלפי עו"ד ששי גז, אותו כינה בסחבקיות מודגשת "ששי  שלנו". עו"ד גז, יוזכר, סנגור המרבה להתבטא בביקורתיות כלפי עבירות מין, הוא מי שסייע לעיתון "בלייזר" (גליון נובמבר 2006) בהכנת הכתבה כיצד לגנוב, לרצוח ולאנוס בלי להתפס ובלי לתת את הדין. הכתבה עוררה בזמנה גל של גינוי, אך גז סרב להתנער ממנה.
לעומת אהדתו המופגנת לעו"ד גז, בהתייחסו בהערת אגב לממצאים לגבי פסקי דינו שהוצגו בועדת הכנסת הביע טימן תסכול לא מוסתר וקבל על פרסום מסקנות המושתתות על "מספר קטן של מקרים". לבסוף מצא טימן אפיק מקורי לבטא את רגשותיו כלפי נשים וגברים, "פמיניסטיות" ומייצגיהם של עברייני מין, כאשר בחר להפוך על פיה הערה שהשמעתי באופן פרטי על הבמה, ולייחס לי, בנוכחות האולם כולו, את היפוכה הגמור. (עו"ד גז טען, בין השאר, כי חה"כ המנוח "גנדי" היה היחיד שהעז לצאת נגד החוק למניעת הטרדה מינית, וכי משום כך "התנפלתן עליו כולכן", הפמיניסטיות. בתגובה לטענה מופרכת ומניפולטיבית זו הערתי – ביני לביני –  בסרקזם כי משתמע ממנה כאילו "התנפלותנו" הנטענת גרמה למותו. טימן בחר לשתף את הקהל בהערתי, אך לטעון בפני האולם כאילו אמרתי את ההיפך הגמור ממה שאמרתי: שגנדי נרצח משום התנגדותו לחוק האוסר על הטרדה מינית; כך הציג אותי כפמיניסטית שהיא פנאטית תאבת דם).
 
בשולי הדברים כדאי לציין כי במהלך הפנל הושמעו גם דברים עניניים. כך למשל, אני סקרתי את הפסיקה והחקיקה האנגלית מן המאה התשע עשרה ועד ימינו, ואת הפסיקה והחקיקה הישראלית מאז קום המדינה, והראיתי כי הן ההעמדה לדין והן ההרשעה בעניינו של חיים רמון עולות בקנה אחד עם קו ברור ויציב בפסיקה האנגלית והישראלית כאחד: נשיקה לא רצויה (ואפילו נשיקה רק על השפתיים וללא החדרת לשון אל תוך פי הקורבן) מהווה עבירה פלילית במשפט המקובל (לרבות זה הישראלי) לפחות מאז המאה התשע עשרה, ובמאה העשרים אין חולק כי זוהי עבירה מסוג "מעשה מגונה" (שבגינה הורשע שר המשפטים לשעבר). הטענות שהושמעו סביב העמדתו לדין של רמון, כאילו "זכה" ביחס מיוחד, ששמור רק למי שמערכת אכיפת החוק מתנכלת להם – מופרכות מן היסוד וחסרות כל קשר למציאות. יתירה מכך, באנגליה, שהחוק הישראלי הפלילי הולך בעקבותיה, נערכה בשנת 2003 רפורמה מקיפה בדיני העבירות המיניות. הרפורמה החמירה מאוד את עבירת "המעשה המגונה", קבעה את עונשו לעשר שנות מאסר, והורידה את היסוד הנפשי הנדרש לרשלנות (כלומר – די, לשם הרשעה, בכך שהנאשם צריך היה לדעת שהקורבן לא הסכימה, ואין צורך  להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הוא אכן ידע בפועל).
חברת הכנסת זהבה גלאון הזכירה לנוכחים כי הגשת תלונה על הטרדה מינית היא מעשה אמיץ שמחירו הנפשי והחברתי כבד, ולכן יש להעריך נשים המוכנות להלחם על זכויותיהן ועל קידום נשים בכלל ולא לצלוב אותן. היא הדגישה כי ההפחדה הנלוזה (שהושמעה מעל גבי הבמה באילת) מפני "גל" לכאורי של תביעות שוא היא מופרכת וחסרת יסוד, ומבטאת סטראוטיפים אנטי-נשיים עתיקי יומין (שמתלוננות על עבירות מין הן נשים מופקרות, ש"הזמינו את זה" והן שקרניות). עוד שיתפה ח"כ גלאון את הקהל בקושי שהיא חשה לעודד נשים להגיש תלונות על עבירות מין, כיוון שהמחיר האישי שהן תשלמנה גבוה וכבד מנשוא. ה"עליהום" הציבורי שנערך בשנה האחרונה על מתלוננות העמיק קושי זה ויצר אפקט "מצנן" המקשה על יישום החוק וקידום מעמדן של נשים.
 
(דברי בפנל באילת התבססו על טיוטא ראשונה של המאמר המשפטי שכתבתי לאחרונה, המנתח את פרשת רמון. המאמר יפורסם בגרסה משופצת, מעובדת ומקוצרת יותר בכתב העת "המשפט" של בית הספר למשפטים של המכללה למנהל, גליון דצמבר 2007) 

***

תוספת מאוחרת בשולי הדברים: ביום 12.7.2007 דיווחו העיתונים על הודעתו של השופט טימן כי יתפטר מתפקידו השיפוטי. לא ידוע לי על כל קשר בין התקרית באילת ובין החלטתו זו של השופט.