בראשיתה, פרשת משה קצב היתה פרשיה "מגעילה": סקס, נשים, גופים נשיים, חדירות אסורות תוך ניצול סמכות ושאר מריעין בישין. "צהובותה" הקנתה לה ניראות, אך אנשים רציניים הדירו רגליהם ממנה. רק ארגוני סיוע לנפגעות תקיפות מיניות, פעילות פמיניסטיות (לרבות נשות תקשורת וחברות כנסת "מזוהות") ומספר גברים חריגים (כמו משה נגבי) הפגינו, התראיינו, השמיעו קול, צעקו ודרשו בירור, התייחסות רצינית, והוצאתו של החשוד בעבירות מין ממשכן הנשיאות. בהפגנה מול משכן הנשיא בחגי תשרי השתתפו כשלושים נשים. אך אט אט התברר כי משרד המשפטים, ובראשו היועץ המשפטי לממשלה, מתייחס ברצינות לחשדות נגד הנשיא, והמטוטלת החלה לנוע. לבסוף נפל הפור, והיועץ המשפטי הטיל את כל כובד משקלו על הכף: החלטתו להעמיד את הנשיא לדין הפכה את משה קצב מחשוד לנאשם. ומיד הפכה הפרשיה לרצינית באמת: עתה מדובר בנאשם ב"עבירות חמורות ביותר", והסוגיה של המשך כהונתו שייכת למשפט הציבורי, לשלטון החוק ושאר הקטגוריות הנכבדות. עכשיו מביעים את עמדתם אנשים רציניים באמת: פוליטיקאים, פרשנים, משפטנים בכירים, דורשים ותובעים הוצאתו של הנאשם בעבירות חמורות מן המשכן. ומיד ברגע בו הפכה הפרשה לחמורה, רצינית, מן הקטגוריה של המשפט הציבורי – היא חדלה להיות סוגיה של נשים נפגעות, של תקיפות מיניות, של פמיניסטיות וארגוני נשים. מעתה, התקשורת עסוקה בראיונות של האנשים הנכבדים ושוב אינה זקוקה לארגוני הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. כשזה רציני – זה לא סקס, נשים, תקיפות מין וגועל נפש. או ש, או ש.

אפשר לקרוא לזה mainstreaming: הכנסת הסוגיות הפמיניסטיות והשיח הפמיניסטי אל תוך השיח המרכזי. הן עתה ראש הממשלה, פרשנים משפטיים "מרכזיים" וכל מייצגי המכובדות הממלכתית (אפילו שרות החוץ והחינוך) אומרים את מה שרק פמיניסטיות "קיצוניות" (וגברים אמיצים כמו משה נגבי) אמרו לפני ארבעה וששה חודשים. זהו אימוץ על ידי המרכז של עמדות "השוליים הפמיניסטיים". אבל אפשר לקרוא לזה גם "טיהור" השרץ (הסקנדל של מוסד הנשיאות) מהיבטיו ה"מביכים": המיניים. התרחקות מגופי הנשים, מן "הגועל נפש".  השארת התקיפה המינית מחוץ למפתן הממלכתיות.
 
יש ערך רב לאימוץ המאבק על ידי הזרמים המרכזיים. אך יש גם ערך רב לשמירה על צביונו המיגדרי: מדובר על ניצול מיני קשה, כפיה מינית ופגיעה מינית. זו מהותן של "העבירות החמורות", ואין לשכוח ולהדחיק אותה תחת הכותרת ה"ניטראלית" של "עבירות חמורות". אלה תופעות מיגדריות, שלטוניות, חברתיות וציבוריות; גם וגם וגם. הן פוגעות בנשים, בסדר הציבורי, במערכות השלטון ובשלטון החוק; גם וגם וגם. הקישור בין הנקודות השונות – חשוב. יש לשמור את כל הרכיבים הללו כרוכים יחדיו, לא לבחור ולהשתיק, ויש לשמוע את בכירי הזרם המרכזי – וגם את הפמיניסטיות העוסקות בפגיעות בנשים. לא או ש או ש: גם וגם וגם.
 
ועוד מספר נקודות לא כל כך שוליות.
 
ראשית, המערכה שמנהל הנשיא באמצעות מקורביו נגד המתלוננות היא שיעור מן השורה הראשונה בסטראוטיפים מיניים, כלומר גם באפליה מיגדרית, קיפוח ודיכוי של נשים. למרות הגועל, יש לעקוב אחר המהלכים כדי לחזות בהם "בשידור חי" וללמוד "תיאוריה פמיניסטית מהשטח". כך למשל, בפרק על הטרדה מינית בספרי החדש (שיראה אור בקרוב) אני מסכמת כך את המוסכמות הפטריארכליות המסורתיות כלפי מטרידים ומוטרדות, כפי שנוסחו במחקר הפמיניסטי:
 
"התייחסות מינית של גבר לאישה מבטאת משיכה מינית והיא לרוב טבעית, בריאה ובלתי מזיקה; נשים חפצות בהתייחסויות מיניות של גברים ולכן אין התייחסויות מיניות שאינן רצויות לנמענותיהן; נשים מגרות גברים להתייחס אליהן מינית, אך לעיתים הן מכחישות זאת וטופלות על גברים האשמות שווא; הן עושות זאת מתוך התחסדות, רגשות אשם על התנהגותן הפרובוקטיבית או נקמנות כלפי הגברים; נשים המדווחות על התייחסויות מיניות שאינן רצויות להן אינן אמינות".
 
גם ה"נאורים" וה"מהוגנים" שבאנשי הנשיא (פרופסור למשפטים דוד ליבאי) משתמשים בסטראוטיפים פטריארכליים אלה, מנגנים עליהם, מכפישים בעזרתם את המתלוננות ומנסים ללבות בציבור הרחב את החשדנות העתיקה נגד נשים בכלל ונשים הקשורות איכשהו במין בפרט. חשוב להסתכל בשיעור זה, כדי להפיק ממנו את המירב.
 
שנית, עוד בעניין דוד ליבאי. מזה זמן שאנשים שקנו לעצמם שם ומכובדות ציבורית (על ידי תארים אקדמיים ותפקידים ממלכתיים כמו חברות בכנסת ובממשלה) סוחרים במכובדות זו לשם רווחים אישיים. (אכן, אין בושה. אכן, מוכרים את גופיהם ונשמותיהם – או מה שיש להם שם – בעבור אתננים). במיוחד הדבר נכון, למרבה הצער, בעורכי דין. נשענים על כך שהיו פרקליטים, יועצים, שרים וכיוב', ועושים שימוש בשמם הטוב כדי לצבור לעצמם הון על ידי הגנה על עשירים ומפוקפקים באמצעות הכפשה ופגיעה בחלשים וחלשות, בערכים, בציבור, בשלטון החוק- במה שיש. חבל. עצוב. הגיע הזמן להגיד להם שגם זה גועל נפש. ולהפסיק להתרשם מן השם הטוב שקנו לעצמם פעם ועתה הם מטלטלים לנגד עיננו. שמם הטוב היה בתוקף כל עוד לא סחרו בו בעבור כסף לכל המרבה במחיר. אתנן הוא אתנן. והם אינם מוכרים את עצמם כי אין להם ברירה, כי יש ילדים רעבים להאכיל ובגלל שנפלו קורבן לתקיפות מיניות בילדות…
 
שלישית, ההיבט המעמדי. זה ברור, גלוי, ידוע, מובן מאליו, ובכל זאת יש לומר זאת: לא משנה היכן התחיל משה קצב את חייו; מזה שנים רבות שהוא משתכר משכורות מכו
בדות ביותר, שרבים מאיתנו, אזרחים ואזרחיות מן השורה, אינם יכולים אפילו לחלום עליהן. לרשותו משאבים אדירים, לרבות קשרים בעולם המהוגן (ראו ליבאי) והעברייני. לרשותו סוללה של עורכי דין, יועצי תקשורת, אנשי יחסי ציבור ומה לא. המתלוננות – לבד. עלומות שם. נטולות משאבים. מבויישות. מאויימות. מנודות. עתידן מאויים. הנשיא מציג את עצמו כקרבן בודד ומנודה שמוצאו במעמד נמוך. לא לשכוח – הוא קוזק שנגזל.
זאת ועוד. הנשיא קצב דורש שנתייחס אליו כאל אזרח מן השורה; יתירה מכך – כאל האזרח הקטן מן השורה האחורית. אבל הוא משתמש במשאבים אדירים העומדים רק לרשותם של בודדים. ועל חשבוננו, מכיסנו. אז ממה נפשך: אם אדם מן השורה – צא מבית הנשיא, חדל להשתמש במשאבים של משלמי המיסים, ואז נחשוב עליך כעל אחד מאיתנו. אבל כל עוד אתה מממן מכיסנו עורכי דין, יועצי תקשורת ו"מקורבים", כל עוד אתה מקבל שעה בזמן צפיה שיא בכל כלי התקשורת – אתה לא אזרח מן השורה, ונכון לבחון אותך בשבע העיניים בהן אנו בוחנות ובוחנים אותך.
 
ורביעית, כמובן, "השד העדתי". אני בעד תיקון העדפות (מה שנקרא "העדפה מתקנת"). לנשים, לפלסטינאים, למזרחיים ומזרחיות, להומוסקסואלים ולסביות, לאתיופים ועולים אחרים. אני בעד לקחת בחשבון את מינו של אדם, מוצאו הלאומי, העדתי כשבוחרים נושאי תפקידים בבית המשפט העליון, בממשלה, במשכן הנשיאות (שעדיף היה לבטלו מכל וכל, אבל בינתיים הוא שם). חשוב שיהיה שופט עליון דתי. חשוב שיהיה שר ערבי. חשוב שתהיה אישה נשיאה. חשוב שיהיה מזרחי (או שתהיה מזרחית) במשכן הנשיא (כל עוד הוא עומד על תילו). אבל להיות אישה, פלסטיני, מזרחי – לא מספיק. כלל יסוד של תיקון העדפות: המועמד מקרב המעמד המופלה לרעה חייב להיות טוב, ואז להנות מנקודות נוספות בשל השתייכותו הקבוצתית. למנות אישה לא מתאימה להיות חברת כנסת, שופטת או נשיאה – לא מקדם מאומה. אולי ההיפך. וכך גם לגבי מזרחיים. משה קצב הוא מזרחי, אך מעולם לא היה ראוי להיות נשיא המדינה. גם כשכל שידענו עליו הוא שהוא איש המינויים הפוליטיים האפרורי והחלקלק של מרכז הליכוד – הוא לא היה ראוי להיות "האזרח מספר אחד", "סמל המדינה". אפילו לפני שידענו שהרינונים מעידים כי תמיד עסק, ככל הנראה, בניצול מעמדו ועוצם ידו לכפיית נשים למעשים מיניים. אין להתפלא על כך שהגיע היום והוא מסב לנו בושה עמוקה בבית ובחוץ.
 
והמסקנה? לבחור טוב יותר. לא לקבל בהכנעה את העסקנות הפוליטית המבחילה נוסח מרכז הליכוד, כאילו גזירת גורל ולא יכול להיות אחרת. לא לנשיאות, לא לבית המשפט העליון, לא לממשלה. למצוא את האנשים הטובים, שישנם, ישנם עדיין. אם מועמדת אישה – למה לא אליס שלוי? לאה שקדיאל? אם מועמד מזרחי, למה לא סמי מיכאל? אם מועמד המייצג את ארץ ישראל של פעם – למה לא עמוס עוז? יש נשים ראויות, ישנם מזרחיים ראויים, ישנם פלסטינאים ראויים – כדי להיות ראויים להם, מן הראוי להתעלות כבר מעל הבינוניות הבוצית בה אנו שקועים ומדשדשים זמן כה רב בתחושת חוסר אונים משתקת. ואפשר להתחיל בקביעת שימועים לנושאי משרות בכירות, כדי לסנן את המשה קצבים בטרם עת, ולא כשמאוחר מדי. בידנו היא. והגיע הזמן לעשות.

לרשימות נוספות בנושא זה ראו בארכיון הבלוג בקטגוריה "פרשיות קצב ורמון".