לציונות היו תמיד שני פנים; התנועה הלאומית היהודית הכילה מה שפנינה להב כינתה "פן אוטופי" ו"פן קטסטרופלי". הפן האוטופי טיפח חזון של חברת מופת; כזו המושתתת על אדני צדק, שוויון, חירות, סולידריות וקידמה ברוח הסוציאליזם, ההומניזם ונביאי ישראל. זה היה חזון של רווחה לכל ושל כבוד אדם. הוא הכיל סובלנות, פתיחות, תרבות ושלום, זאב וכבש, הרים המטיפים עסיס וגבעות מתמוגגות. הפן הקטסטרופלי, לעומת זאת, ניזון מתחושת "העולם כולו נגדנו", והתבטא בהבניית החזרה היהודית למולדת כהבטחת מקלט לאומי, הקמת מבצר מפני חורבן, פורענות והשמדה; אלה רדפו אותנו באלפיים שנות גלות, ולכן הם אורבים לנו תמיד.
כמעט 40 שנה שישראל נשלטת על ידי ימין שהולך ומקצין. תחת שלטון הימין, תפחה ציונות הקטסטרופה לפרנויה קורבנית אובססיבית, המגשימה את חרדותיה. בעיני רוחה של ציונות זו עזה, איראן ואפילו אבו מאזן קמים עלינו ללא הרף להשמידנו בדומה לעמלק, המן והיטלר, ושאר אומות העולם רק מייחלות לראות באובדננו. לכן עלינו להתחפר ולהתבצר, להסתגר ולהשתריין, לאטום את אוזנינו, לעצום את עיננו ולנעול את לבנו — שמא נתפתה, נסתנוור ונרומה. עלינו להקיף את עצמנו בחומות גבוהות ובגדרות תיל ולסמוך רק על חרבנו ועוצם ידנו. לנסוע בהמונינו למחנות ההשמדה, עטופים בדגלי הלאום, ללבות שוב ושוב את החרדה והשנאה, ולחרוט בבשרנו את הזיכרון, שכאז כן עתה, מי שאינו משלנו הוא צורר מסוכן, ואם לא נשכים להרגו — יקום עלינו ראשון. החרדה, ההסתגרות וההתבצרות הקורבניות והקטסטרופליות הללו היו לדבק המלכד ומחמם את לבנו; הדבק החמים המאפשר לנו לא להתמודד עם הפערים והשסעים, השחיתות והניצול שבקרבנו.
תחת שלטון הימין, נגוז ונשכח החזון הציוני האוטופיסטי נוסח "אלטנוילנד" של הרצל, ככל שגדל הפער בין קבוצת מיעוט עשירה, משכילה ונהנתנית לבין רוב גדל והולך המתבוסס יותר ויותר בעוני, בורות וייאוש. סובלנות, פתיחות, תרבות ושלום מזמן אינם חלק מן האתוס הישראלי, ומי בכלל זוכר שפעם חלמנו להקים כאן חברת מופת שוויונית וצודקת? סוציאליזם? סולידריות? רשת ביטחון חברתית? מה הם כל אלה? הציניות מחקה יחד עם החלום גם את הזיכרון.
את מקומה של האוטופיה הציונית הישנה תפסה אוטופיה חדשה, שתואמת את ההוויה הפרנואידית המסתגרת; זוהי אוטופיה לאומנית־דתית פרטיקולרית ובדלנית, שבמושגי התרבות המערבית של המאה העשרים היא משיחית ונטולת הקשר — משום שהיא נטולת תודעה היסטורית, פילוסופית, הומנית או תרבותית. בנוסף היא חסרת רגישות אנושית, תחכום אינטלקטואלי או רוחב אופקים, וצבועה באמונות תפלות, בפולחנים ארכאיים ובאתנוצנטריות גזענית.
תחושת הקטסטרופה הפרנואידית, המועצמת ביחד עם האוטופיה המשיחית המסתגרת, הולידו לנו פשיזם ישראלי יהודי לאומי־דתי. ועכשיו הוא יצא מהרי חברון וצועד ברחובותינו.
תהליך זה התרחש לנגד עינינו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, עד אשר הגענו הלום, למציאות של קלגסי "נוער גבעות" המשליטים טרור "תג מחיר" באין עוצר; של "משטרת הגירה" הרודפת פליטים אפריקאים וכולאת אותם במחנות רחוקים במדבר ולאיש לא אכפת; של כנופיות ימין אלימות שצדות בחוצות הערים ערבים, "שמאלנים" ושאר "בוגדים" ואין מפריע. כך הגענו למציאות הבלהה של שלטי "מוות לערבים" במרחב הפיסי והווירטואלי, קריאות "נקמה היא ערך" ושריפתו בחיים של צעיר בן 16 רק משום שהוא פלסטיני. ובל נשלה את עצמנו — רבים תומכים בשריפה ומאחלים אותה בקול רם לא רק ל"מחבלים", לתושבי עזה ו"ערבים" בכלל, אלא גם לכל מי שאינו מזדהה עם הפשיזם היהודי הישראלי שלהם. במו אוזני שמעתי את הדברים, בכיכר ציון בירושלים, כשם ששמעו אחרים בלב תל אביב.
וכך הגענו לעוד מלחמה עקובה מדם, שבמהלכה מיליוני ישראלים שטופי מוח משוכנעים בלב שלם שהם קורבנות חפים מפשע, המותקפים רק מפני שהם יהודים על ידי אויב מפלצתי, חיות אדם. הם מאמינים באמונה מלאה שינצחו גם במלחמה הזו בזכות עליונות הגזע היהודי ותמיכה אלוהית בעמו הנבחר; הם מייחלים להשמדת אנשי האויב, כי אינם רואים בהם בני אדם ולכן לא מייחסים להם זכות קיום.
זו האמת המבעיתה, ומי שאינו עוצם עיניים ואוטם אוזניים מבין זאת.
קולקטיב חפץ חיים אינו יכול להתבוסס במדמנת הפרנויה הקטסטרופלית, הקורבנית הזו, המשולבת באוטופיה לאומנית, דתית, משיחית, בדלנית נטולת הקשר; ואל לו לברוח למרומי אוטופיות. חובה עליו לחזור אל ההיסטוריה, אל הפוליטיקה, אל העולם — הן כדי לשרוד והן כדי שההישרדות תהיה מוצדקת, מוסרית. אי אפשר להתבכיין בצדקנות ילדותית, שכל מה שאנחנו רוצים זה שיפסיקו להפגיז אותנו ויאפשרו לנו לחיות את חיינו בשלום ובשלווה כשאר כל האדם, ולעצום עין נוכח "פעולות" הצבא בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ונוכח כנופיות הפורעים, השועטות כעת לא רק בהרי חברון אלא גם ברחובותינו.
בעולם האנושי, לא המיתולוגי, אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית, שהנהגתה הנבחרת מדברת שואה איראנית ואוטופיה לאומנית בדלנית; הנהגה זו מסרבת להגיע להסכם שלום עם שכניה ומתעקשת להמשיך לקיים כיבוש דכאני בגדה המערבית וסגר הדוק וחונק על רצועת עזה; היא מעלימה עין מן הפשיזם ומפשעיו, ומתירה את הדם. כל אחת ואחד מאתנו נושאים באחריות, כי זוהי הנהגתנו הנבחרת. נכון, לעולם אין לאיש שום הצדקה לירות על אוכלוסייה אזרחית, וזה כולל, כמובן, את חמאס היורה על ערי ישראל. אבל איננו יכולים לצפות להמשיך לחיות חיים נורמליים, נהנתניים ושבעים של עולם מערבי תוך התעלמות מוחלטת מהפשיזם הישראלי, המנציח את סבלם של מיליוני פלסטינים הלכודים בגדה המערבית ובעזה, ומתעלם ממנו.
האזעקות בדרום ובמרכז הארץ אינן גזירת גורל, או מעשה רשעות של שכן מפלצתי או פועל יוצא של אנטישמיות מטפיסית א־היסטורית. הטילים הנשלחים אלינו באינטרוולים של מספר שנים הם חלק מסכסוך פוליטי קשה שיש ליישב בכלים פוליטיים. הפלסטינים — גם אלה בעזה — אינם חיות אדם, עמלק או המן; הם צד לסכסוך לאומי מדיני, שחלק מהנהגתו מוכן אולי להגיע להסדר. אנחנו איננו קורבן תמים: אנחנו צד לסכסוך לאומי מדיני, שהנהגתו הנבחרת מסרבת לסיים אותו בדרכי שלום. על כל אחד מן הצדדים להכריח את הנהגתו לשוב לשולחן הדיונים עד שייצא עשן לבן. עלינו החובה להפעיל את על ההנהגה שלנו; עליהם החובה להפעיל את ההנהגה שלהם.
את החרדה, התסכול והייאוש העושים בנו שמות יש לכוון אל המקום הנכון: אל הנהגתנו הנבחרת, שרק היא אחראית להבטיח את שלומנו ורווחתנו. יש להניחם לפתחה ולדרוש שתקבל אחריות על גורלנו, ותיכנס לתהליך מדיני אמיתי ורציני עם שכנינו. יש לדרוש ממנה שתתקדם לקראת הבנות ממשיות, שיאפשרו לשני הצדדים לחיות בכבוד וברווחה. לא חיים אוטופיים, אבל גם לא קטסטרופליים — חיים נורמליים. ואם אין בכוחה או ברצונה של ההנהגה הישראלית למלא את תפקידה זה — שתפנה את מקומה לאחרת, טובה ממנה. לא אלמן ישראל — אם ניפטר מן ההנהגה המשותקת תצמח הנהגה טובה יותר, ואם נדרוש זאת, היא תוביל אותנו לתקווה ולעתיד שפוי של חיים בתוך ההיסטוריה והחברה האנושית.
פורסם ב"הארץ" ביום ששי ה-18 ליולי, 2014
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2379741