בחודשים האחרונים נחשף הציבור הישראלי לידיעות חוזרות ונשנות על פגיעות מיניות מתועבות בילדות, ילדים ונשים, על אלימות פושה, ועל עונשים קלים להפליא שגוזרים עליהם בתי משפט. כתבות בתקשורת המודפסת, תגובות קוראים באינטרנט ודברי מאזינים ברדיו מעידים על זעזוע וזעם בקרב רבים בציבור. גברים ונשים כאחד תמהים מנין הרחמנות חסרת הגבולות שמפגינים מספר שופטים כלפי העבריינים בתחום זה, ומדוע אין הקורבנות, בני משפחותיהם והציבור הרחב זוכים במידה דומה של רחמים. עוד הם תוהים מה עלה בגורלו של הצדק במערכת המשפט הישראלית, והיכן נסתתר לו השכל הישר בתחום זה.

במקביל, דיונים ציבוריים רבים עוסקים בבחירתם של שופטים לערכאות המשפט השונות, ובראש ובראשונה לבית המשפט העליון. ואולם בהקשר זה, הנושאים העולים על הפרק הם יחסו של המועמד לאקטיביזם שיפוטי, כישוריו האקדמיים, קשריו הפוליטיים, תדמיתו הציבורית ולעיתים גם יעילותו. כל אלה יפים וחשובים, ואולם מדוע לא לבחון גם את עמדותיו של מועמד לשיפוט בתחום המעסיק את הציבור ואת התקשורת, כמו היחס לעבריינות מינית? מדוע לא לבחון את הכרעות הדין של שופט המועמד לקידום בענייניהם של פדופילים, אנסים ומטרידים למיניהם? מדוע לא לבחון את מאמריו האקדמיים של מועמד לשיפוט מן האקדמיה?

בחברה דמוקרטית, הציבור ונציגיו יכולים, צריכים ומחויבים לפקח על הנבחרים ונושאי המשרות הציבוריות. בין השאר, משמעות הדבר היא שיש לבדוק בציציותיהם של מועמדים בהקשרים בהם הציבור מבקש לשלוח מסר לנציגיו ולנושאי משרות בכירות. אם זעם הציבור יוצא על קולת עונשיהם של עברייני מין, מן הראוי לשלוח מסר זה על ידי הפיכת תחום זה לאבן בוחן לתמיכה במועמד לשיפוט, או להתנגדות אקטיבית וקולנית למינויו. אקטיביזם שיפוטי הוא נושא חשוב ונכבד, אך כזה הוא גם היחס לעבריינות מין. תפקידם של ארגוני הנשים לעמוד על המשמר ולהעלות את הנושא על סדר היום. תפקיד התקשורת הוא, כמובן, לחפש, לחקור, לחשוף, להביא לידיעת הציבור, ולהעלות לשיח ציבורי. אולי הגיע הזמן.