"כל מה שצריך בשביל שהרוע ינצח הוא שהרבה אנשים טובים לא יעשו דבר". אנחנו אוהבים לצטט את אמירתו החזקה של אדמונד ברק ביום השואה. אבל השנה, למרבית הישראלים והישראליות אין זכות לבוא בטענות אל הגרמנים שעמדו מנגד כשהמשטר הנאצי תחילה נישל, השפיל וגרש, ולבסוף השמיד את משפחותינו. אין להם זכות, כי היום ברור שאילו ניצבו הם בנעלי אותם גרמנים – גם הם היו נוהגים כמותם: שותקים, מסיטים מבט וממשיכים בחייהם. כי הם עומדים מנגד כאן ועכשיו, כשהמדינה שלהם מפקירה עשרות ישראלים למוות איטי, בודד ונואש בעינויים, ומרעיבה, מגרשת, והורסת את חייהם של שני מיליון פלסטינים תושבי עזה. ואם חלק מהגרמנים יכלו לא לדעת, או לפחות לא להבין את גודל הזוועה – בעידן של עודף אינפורמציה שזמינה לכל אין לנו הגנה כזו.
מרבית הישראליות והישראלים עומדים מנגד יום יום, שעה שעה, רגע רגע, וממשיכים בשגרת חייהם הנוחה, כולל ארוחות חג, שמחות, מסיבות, ושאר אירועים. הרעב של החטופים, של ילדי עזה ושל שאר תושביה, רעב שהורס את גופם ונפשם, שמונע מהם לחיות חיים אנושיים, שנוטל את האור מעיניהם ואת התקווה מלבם – לא מטריד אותם מספיק כדי לצאת לרחוב להפגין, לתלות שלט, לחתום על עצמוה. אז מה רוצים מהגרמנים?
לגרמנים לפחות היתה סיבה טובה לשתוק: אילו הביעו דעה שאינה עולה בקנה אחד עם זו של השלטון – הם היו משלמים על כך בחייהם. אנחנו עוד לא הגענו לשם: ישראלים יהודים עוד לא הועלמו או חוסלו בשל הבעת עמדות הומניות. אבל לישראלים ולישראליות יש להם מאה גוונים של תירוצים אחרים למה, למשל, לא להפגין. החל מ"זה ממילא לא עוזר", דרך "אני לא אדם פוליטי", או או "חלק מהמפגינים אומרים דברים שאני לא מסכימה איתם", ועד "אני לא אדם של המון". יש להם לחץ בעבודה, וילדים שצריך להכין להם ארוחת ערב. יש להם אירוע, חתונה, כרטיסים להופעות במוצאי שבת. כמו לגרמנים. גם להם היה לחץ בעבודה, וגם להם היו ילדים לגדל. גם אצלם ההפגנות ממילא לא היו עוזרות, וכאמור – הן היו עולות להם בחייהם. אז מה אתם רוצים מהם? תביטו בראי – וראו אותם. האנשים שנותנים לרוע לנצח.
בשלב הזה של השיחה מגיעה, כמובן, הצדקנות, שמתבטאת באבחונים והבחנות: היהודים באירופה לא עשו לנאצים את ה-7 באוקטובר; הם לא היוו איום קיומי; ההשמדה שלהם היתה רצח עם אנטישמי מתוכנן, לא פגיעות אגביות במסגרת מלחמה. וכמובן: איך את משווה? אנחנו לא הקמנו מחנות השמדה המוניים; אנחנו לא מרעילים בגז ושורפים בתנורים.
תרגעו; אף אחד לא טען שהנסיבות זהות. אני זוכרת טוב טוב את טבח ה-7 באוקטובר ומי ביצעו אותו והתענגו על כך. אני יודעת שלא הקמנו מחנות השמדה עם תאי גזים ותנורים. אבל כל זה ספינים, הסחות; "תראי ציפור". אתם יודעים טוב מאוד שכשם שהכיבוש הישראלי לא מצדיק את טבח ה-7 באוקטובר – אותו טבח בתורו לא יכול להצדיק בשום צורה הרס של חיי שני מיליון אזרחים שלא השתתפו בו. שום דבר לא יכול להצדיק הרג של עשרות אלפי ילדים בני אדם. ענישה קולקטיבית של חפים מפשע היא אסטרטגיה נאצית, לא אנושית. אתם גם יודעים היטב שמחנות השמדה הם לא הדרך היחידה לעולל זוועות. כשהתורכים השמידו את הארמנים הם לא בנו מחנות עם תאי גזים ותנורים; לא חסרים אמצעים אחרים.
המשותף לזוועות האיומות שאנשים מבצעים אלה באלה הוא צירוף של שני רכיבים: דה-הומניזציה, והעדר האמפתיה לזולת. ביטול ערך האדם, כבודו הסגולי, ביחד עם ההאטמות הרגשית לסבל של אדם אחר. ברגע שמפשיטים אנשים מהאנושיות שאנחנו משווים להם ומהערך שאנחנו מייחסים לה, כלומר מכבוד האדם הסגולי, וגם מפסיקים להשתתף בכאבם – כל השאר זה כבר פרטים טכניים. מרגע שהפכנו אותם מסובייקטים לאובייקטים, מתכליות בעלות ערך טבוע ומוחלט לאמצעים להשגת מטרות, והקשחנו את לבנו כלפיהם – עברנו את הקו האדום. ואז אפשר לגרש אותם שוב ושוב חסרי כל, להרעיב אותם, למנוע מהם מים נקיים, להחריב את בתי החולים ובתי הספר שלהם, להפציץ את בתיהם עליהם ולתת להם לגסוס תחת ההריסות – כי "קדושת החיים" לא נכנסת לתמונה. אפשר לראות ילדים יתומים, אבודים, שעיניהם קרועות מאימה; צעירים גדועי ידיים; הורים שנושאים את גופות ילדיהם המפויחים – ולהמשיך לארוחה הבאה. אז מה זה משנה שלא הורגים אותם במחנות?
נתניהו והשלטון הישראלי שהוא כונן בדמותו ובצלמו מפרידים בין החטופים לבין תושבי עזה, בין דם יהודי ודם פלסטיני, אך אדישים לגורל כולם. לשיטתם, אנחנו מרעיבים את תושבי עזה ומחריבים את חייהם – כדי להציל את החטופים. כלומר, תושבי עזה הם האמצעי להשגת המטרה. ובמקביל, בטיעון סותר במובהק, הם טוענים שאנחנו מקריבים את חיי החטופים – כדי שאפשר יהיה להמשיך להחריב את עזה ואת חיי תושביה. כלומר, החטופים הם האמצעי להשגת המטרה. צרפו את שתי הטענות וקיבלתם דה-הומניזציה והעדר אמפתיה מוחלטים כלפי שתי הקבוצות.
מנתניהו וממשלתו אין ציפיות לא לערכים ולא לרגשות אנושיים. תומכיהם אומרים אמן, והרוב הדומם – דומם. עומד מנגד. אבל גם הישראלים הטובים ביותר, שמשתתפים ללא לאות בהפגנות לשחרור החטופים, מפרידים בין דם לדם. "אין דבר יותר חשוב – אנחנו קוראים בכל הפגנה וצעדה – כל חטוף חייב לשוב". וכמעט תמיד – שתיקה מוחלטת לגבי חורבן עזה והרג תושביה. אמפתיה עמוקה כלפי עשרות האנשים "שלנו" ש"סובלים וגם מתים" – והתעלמות מהסבל והמוות של שני מיליון פלסטינים. כדי לא להרגיז, לא להרחיק, לא לפלג. לא להפריע את מנוחת העומדים מנגד.
אבל האנושיות היא אוניברסלית. אי אפשר להיות אמפתיים לסבל החטופים ומשפחותיהם – ולאטום את הלב כלפי האחרים. זה נכון, אין דבר יותר חשוב מהצלת החטופים מיידית – אבל יש דבר חשוב לא פחות: חייהם האנושיים של שני מיליון תושבי עזה. ההכרה בערך האדם והאמפתיה האנושית מחייבות מאבק גם עבור אלה וגם עבור אלה, ביחד. והם חשובים דיים כדי לעמוד עליהם גם אם זה ירגיז וירחיק. למרבה הצער, רק קומץ מפגינים של "הגוש נגד הכיבוש", "עומדים ביחד" ו"פרי ג'רוזם" זועק "כל ילד הוא חף מפשע", ו"ניצחון לא משיגים על גופות של ילדים/חטופים". ופשוט "די למלחמה!"
חיים שלמים לא הבנתי איך הגרמנים יכלו לעמוד מנגד, לתת לזוועות לקרות ולחיות כאילו כלום. קראתי ספרים, ראיתי סרטים, למדתי מאמרים מלומדים. מצאתי הרבה ניתוחים היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים. אבל אף אחד לא הצליח להמחיש לי איך אפשר באמת להפנים כזו דה הומניזציה ולמחוק את האמפתיה לזולת. "לאבד צלם אנוש". עכשיו אני הולכת ברחובות שבהם הילכתי כל חיי, ויודעת שמרבית האנשים שמקיפים אותי עומדים מנגד; עומדים על דמם של החטופים ושל תושבי עזה; נותנים לזוועות לקרות וממשיכים בחייהם ללא הנד עפעף. איך זה יכול להיות?
ביום השואה הזה כל ישראלית וישראלי צריכים לראות את עצמם כאילו הם בעזה: כלואים, מוכים ומורעבים במנהרות; מסתובבים שכולים, אבודים, הלומים וחסרי כל בין עיי החורבות שהיו עולמם. להרגיש את המצוקה הבלתי נסבלת של החטופים ושל העזתים. להתכווץ באימה. ומהמקום הזה לעשות חשבון נפש. ואז למצוא דרך לזעוק "די למלחמה!" כי, כזכור, כל מה שצריך כדי שהרוע ינצח הוא שתמשיכו לשתוק.