חיים רמון הורשע בביצוע מעשה מגונה באישה (צעירה מאוד) שהכיר במסגרת מקום העבודה וששרתה בתפקיד נמוך בדרגתו המקצועית לאין שיעור מזה של השר. מעשהו הביע אגוצנטריות, כוחנות, חוסר רגישות לזולת וניצול לרעה של מעמדו. בית המשפט קבע כי במהלך הבירור המשפטי רמון לא אמר אמת, ועשה ככל אשר לאל ידו כדי להכפיש את המתלוננת, שדיברה אמת, וכדי להקשות עליה. במשימה אנוכית זו הוא השתמש בכל ארסנל המשאבים החברתיים שהציבור העמיד לרשותו (כמו גם במשתפי פעולה רבים מספור). התעקשותו לכפור באשמה, שחייבה את ניהול המשפט, עלתה למדינה במשאבים כלכליים מרובים. עם זאת, מיד עם קבלת ההחלטה להעמידו לדין רמון התפטר מתפקידו כשר משפטים ולא אילץ את היועץ המשפטי לממשלה או את בג"ץ להכריחו לעשות כן (בימינו ובמקומותינו – זה לא מובן מאליו, כידוע). הוא גם הביע מעין הכרה באחריותו לנזקים שגרם לקורבן, וקורטוב צער על התנהגותו. לאחר שהורשע קיבל עליו את הדין, לא ערער על הכרעת הדין או על העונש שהושת עליו וריצה את עונשו (הקל) במלואו. מעל לכל, העבירה בה הורשע לא עלתה כדי אינוס, אלימות, התעללות או גרימת חבלה. מעשהו אינו דומה לאלה המיוחסים לנשיא המדינה, או לאלה בהם הורשעו יצחק מרדכי או עאטף זאהר, למשל. האירוע בו הורשע ארך לא יותר ממספר שניות; הוא התרחש אמנם מתוך חוסר אחריות אישית וציבורית, אך לא מתוך זדון או כוונה להרע. למעשה, אילו היה תקנון משמעת שחל על שרים (בדומה לזה החל על עובדי המדינה), התנהגותו של השר לא היתה מגיעה לצינורות הפליליים והיתה נידונה ומוכרעת, בודאי, בהליכים משמעתיים. מתוך התחשבות בכל הנסיבות הללו, בעברו הנקי מהרשעות פליליות של רמון ובמחיר הציבורי שהשר שילם בעצם פרסום הפרשה והעיסוק הציבורי בה, בית המשפט החליט לקבוע שההרשעה אינה משיתה על רמון קלון כזה שצריך למנוע ממנו החלטית לעסוק במקצועו, עריכת דין, או לשוב ולכהן בתפקיד של שר בממשלה ישראלית. עכשיו מתעוררת השאלה – האם ראוי שאדם זה ישרת כשר בממשלה.
 
מן הצד האחד ישנם הטוענים כי בממשלות ישראל כהנו ומכהנים שרים שבצעו פשעים חמורים לאין שיעור מזה של רמון – כמו יציאה למלחמות מיותרות שעלו בדמים מרובים, כלומר בחיי אדם, משני צדי הגבול. את עתידם יקבע הציבור, בבחירות דמוקרטיות, ולא בית המשפט. מן הצד האחר, ישנם הטוענים שמי שנתפס, הועמד לדין והורשע בכפיית עצמו על הזולת ושימוש לרעה בסמכותו, ושיקר במהלך משפטו  – אינו ראוי לקבל שררה ציבורית. והתשובה היא, כרגיל, בתווך: במינון, במידתיות. בדיוק במקום שהשיח הציבורי מדיר ממנו רגליו, כי אינו שחור-לבן, אלא אנושי ומסובך.
 
בית המשפט שקבע כי רמון כפה את עצמו, ניצל סמכות ושיקר – הוא זה שהחליט גם לקבוע שאין בהרשעתו קלון המונע כהונה עתידית כשר. יש מקום לטענה שאם מקבלים את הכרעת הדין המרשיעה – יש מקום לקבל גם את גזר הדין, המקל. השאלה הנשאלת, היא, אם כן – העיתוי: מתי ראוי שישוב רמון לכהן כשר בממשלה? בית המשפט אינו יכול לקבוע לוחות זמנים, ועליו להשאיר זאת לתחושת ה"ראויות" הציבורית; תחושה שמן ההכרח לפתח ולטפח. דומני שכיום, כשטרם יבש הדיו על הכרעת הדין, והקורבן טרם סיימה להחלים מן הטראומה שכפה עליה ההליך המשפטי המכפיש, מוקדם מדי. על רמון להביע קבלה של הדין ושל האחריות שההליך המשפטי השית עליו. כדי להיות ראוי לשוב ולכהן כשר – עליו להביע כבוד לחוק המדינה שבמוסדותיה הוא מכהן ושלה נשבע אמונים. יתירה מכך, עליו לשקם את הנזק שגרם – בעזרת חברים – לדימויה של מערכת המשפט. לכן עליו להצניע עצמו ולהתרחק מאור השררה והכוח לתקופת מה. עליו לשדר, בהתנהגותו, כי קיבל עליו את הדין והפנים את דרישת המשפט שיבחן לב וכליות וישנה את דרכיו. עליו להפגין ענווה והרכנת ראש בפני שלטון החוק שעליו הוא מבקש להגן כשר. למען נראה כולנו את הקולות. למען נשתכנע שהוא הפנים, קיבל והשתנה. שנשאמין שחזרתו לזירה הפוליטית אינה התרסה כוחנית נגד מערכת המשפט שדנה אותו. אם ישכיל רמון לעמוד באלה, ולא יתפתה לצרכיו האגוצנטריים, הכוחניים, מנצלי הסמכות של ראש הממשלה הנוכחי, יש סיכוי טוב שייסלח לו. אחרי הכל, מי זכר לרבין שבעברו נאלץ להתפטר בשל חשבון דולרים לא חוקי שניהל בארצות הברית? אבל אם יתפתה רמון לדרישותיו הנואשות של ראש הממשלה ויצטרף לממשלה, יפתח תיבת פנדורה של עתירות לבג"ץ, הכרעות של היועץ המשפטי לממשלה, וסבוב שני של סחרור. הוא יגרור את מערכת המשפט לעוד סיבוב של התכתשות והחלשות, ויוכיח כי אינו ראוי לכהן כשר בממשלה ישראלית.

(להרחבה, ראו טיוטא ראשונה של המאמר המשפטי שכתבתי לאחרונה, המנתח את פרשת רמון על היבטיה המשפטיים, החברתיים והתרבותיים. המאמר יפורסם בגרסה משופצת, מעובדת ומקוצרת יותר בכתב העת "המשפט" של בית הספר למשפטים של המכללה למנהל, גליון דצמבר 2007) 

לרשימות  נוספות בנושא זה ראו בארכיון הבלוג בקטגוריה "פרשיות קצב ורמון".