כאדם וכגבר, ברצוני להביע שאט-נפש מהמעשים המיוחסים לגברים המעורבים בפרשת קיום יחסי המין עם הנערה בת ה-14 בבסיס חיל האוויר בדרום הארץ.
פרשה חמורה זו מזעזעת אותי במיוחד הן בשל מעורבותם של מספר גדול כל כך של גברים במעשים אלו, והן בשל העובדה שיחסי המין עם הנערה קוימו "בהסכמה". דווקא משום שלא היה כאן מעשה אונס "רגיל" – שאת מבצעיו אנו נוהגים לכנות בדרך כלל כ"סוטים", "מניאקים", "עברייני מין" ושאר כינויים הבאים להרחיק אותנו עצמנו מן המעשה ולהצביע על האנס כעל אדם חריג ושונה (למרות שהסטטיסטיקה מעידה על כך שאנסים הם על פי רוב גברים רגילים לכל דבר) – דווקא משום כך, יש משהו מחריד עוד יותר בפרשה זו, המעיד על ליקוי מוסרי בסיסי בתפיסת העולם "הגברית".
העובדה היא שכ- 35 גברים – חיילים ואזרחים – קיימו יחסים עם הנערה מאז היותה בת 13 (או פחות) במשך כשנה, מבלי שאיש מהם ירהיב עוז בנפשו לקום ולומר "עד כאן!". ואני אומר "ירהיב עוז" כי אני פשוט מתקשה להאמין שאף לא אחד מביניהם חשב – ולו לרגע קט – שיש כאן מעשה פגום מוסרית. אני מתקשה להאמין שאיש מהם לא עצר לרגע ושאל את עצמו מה מביא נערה לשכב עם כל כך הרבה גברים? מדוע היא זקוקה בצורה כה נואשת לתשומת לב ואהבה? באיזו מצוקה נוראה היא נמצאת? איזה נזק נפשי יגרם לה? ולא משנה בכלל אם היא טענה באוזניהם שהיא בת 16, כי גם בגיל הזה אין שום דבר טבעי בנערה שמקיימת יחסי מין עם כל כך הרבה גברים, וכל אחד מהגברים ששכב איתה יודע זאת (כפי שגם אין שום דבר טבעי בנער בגיל הזה שמקיים יחסי מין עם כל כך הרבה נשים). ואם הראשון לא הבין זאת, ואולי גם לא השני, הרי שהגבר העשירי, ה-15, ה- 22, ה- 30 כבר היה צריך להבין זאת…
אבל אולי אני תמים, ואולי באמת איש מהם לא עצר לחשוב על כך. ואם זה כך, מעיד הדבר (פעם נוספת) כמה עמוק השתרשה בתודעתם של  גברים הפחתת הערך האנושי של נשים. כי רק כאשר הפרטנרית שלך היא משהו קצת "אחר", אזי אתה יכול להניח שזה בסדר שהיא תשכב בגילה הצעיר עם 35 גברים במהלך שנה אחת. רק אם היא נחשבת בעיניך ככלי, כמכשיר, כגוף ללא נפש, הדבר אפשרי. הרי אילו ראית בה אדם כמוך, שוות ערך אנושי לך ולכל גבר אחר, סביר להניח שמשהו בתוך מצפונך היה מתעורר וקורא לך להפסיק.
הפחתת הערך הזאת מתרחשת כיוון שגברים רבים עושים בתודעתם את אותה הבחנה ידועה בין "המדונה" ל"זונה": ברגע שמדובר ביחסי מין הם כאילו מפצלים את דמות האשה לשניים: זו "המכובדת והטהורה", לעומת זאת ש"נותנת/ המזרון של החבר'ה/ השרמוטה", וכו'. כולנו מכירים את זה מבית הספר, מבסיסי הצבא וממקומות נוספים. ומישהי שהיא "זונה" היא לא ממש בן אדם כמוך, והיא הופכת להיות מותרת מבחינה מינית לכל גבר. השמועה עוברת מפה לאוזן, ואותם גברים שמקיימים איתה יחסי מין לפי התור מסירים מעצמם כל אחריות מוסרית ואנושית לסיטואציה: "היא הסכימה, אז מה הבעיה?", או כפי שאמר אחד החיילים המצוטט ב'מעריב' (1.5.06): "כמו אצל כל החבר'ה בגילנו בצבא, ישנה הבחורה שכולם יודעים שאפשר לקבל ממנה מין".
וזו אכן התפיסה: "מקבלים ממנה מין". היא נותנת שירותים ואנחנו לוקחים. אין כאן שוויון אנושי, ואין כאן בכלל יחסים על בסיס כלשהו של הדדיות. נערה כזו משמשת אך ורק ככלי לסיפוק היצר, ואיש מאותם גברים לא עוצר לבדוק מה בעצם עובר על האדם שמאחורי הגוף.
יתכן, שכל אותם חיילים ואזרחים אכן לקו בליקוי מאורות מוסרי בשל תפיסה זו, המושרשת בתודעתם ומועברת בתהליכי החיברות מזה שנים רבות מאד מבלי שאפילו יהיו מודעים למשמעויותיה באופן מלא. אבל אני רוצה לקוות שבכל זאת כמה מהם חשו לא בנוח עם הסיטואציה, ואולי בכל זאת חשבו שיש כאן משהו לא בסדר. אז מדוע איש מהם לא קם וסיפר? מדוע איש מהם לא פנה למפקדים בבסיס, לקב"ן, למשפחה, או אפילו ניסה לדבר עם הנערה עצמה?
בעצב רב עלי לקבוע שככל הנראה התשובה לשאלה זו היא שיש מקרים בהם הציווי  החברתי "להיות גבר" גובר על הציווי "להיות מוסרי". אותם חיילים ואזרחים שהשתתפו במעשים, ו/או שידעו על המתרחש, לא פצו פה כיוון שפחדו לצאת כנגד חבריהם הגברים האחרים. למרות שאומץ לב היא תכונה המיוחסת דווקא לגברים (ובוודאי לחיילים) לא מצאו אותם גברים בבסיס את האומץ לקום, להתייצב מול מצפונם, לצאת כנגד חבריהם ולספר על מעשיהם. הרבה יותר קל להשלים בשתיקה עם רמיסת אנושיותה של נערה אחת חלשה, מאשר לעמוד מול בני מינך. כנראה שהפחד שמא תיחשב ל"לא גבר", שמא תוקע החוצה מחבורת הגברים גובר על השיקול המוסרי, אפילו אצל גברים 'נורמטיביים'. וזה נורא עצוב, וזה גם מעלה את השאלה מהו בעצם אומץ לב גברי? לפעמים נדמה שקל יותר להיות אמיץ בשדה הקרב אל מול פני האויב, מאשר לגלות סוג אחר של אומץ אל מול פניהם של חבריך הגברים. ועם יד על הלב אני שואל גם את עצמי, האם אני, כאשר הייתי בן גילם של אותם חיילים, הייתי מוצא בתוכי את האומץ לקום ולספר, לקום ולעשות מעשה? אני רק יכול לקוות שכן…
 
בואו נגיד את זה באופן ברור: אין שום דבר גברי באונס, אין שום דבר גברי בקיום יחסי מין סדרתיים עם נערה חלשה, ואין שום דבר גברי בהתייחסות אל אשה כאל גוף חסר נשמה, כאל משהו אחר, פחות ערך, שמשמש אך ורק לסיפוק יצרינו, עד שאיננו מסוגלים לראות בה את אחותנו – בת אנוש שוות ערך לנו בכל. גבר הוא קודם כל אדם, וככזה נבחנת גבריותו במידת האנושיות בה הוא נוהג כלפי בני ובנות אנוש אחרים/ות, ולא במידה שבה הוא מנצל אותם/ן לצרכיו.
דברים אלה נכתבו לא רק על מנת להביע זעזוע מהפרשה ולהוקיע את מעשיהם של אותם
גברים שנטלו בה חלק, אלא גם על מנת להתריע בפני כולנו כחברה, אבל בעיקר בפנינו אנו הגברים: אוי לנו אם ציוויים חברתיים מעוותים, ותפיסות מודעות או בלתי מודעות הנובעות מתהליכי ההבניה החברתית שלנו, יהפכו אותנו לבני אדם בלתי מוסריים.
תפיסות אלו אינן גזירה משמיים. הן ניתנות לשינוי, וזה תלוי בעיקר בנו.
שתיקת הגברים חייבת להיפסק!
האם יהיה לנו האומץ?
 
אביב יהלום
חבר התנועה לשוויון ולשלום בין המינים והתנועה לגבריות חדשה