כמה עושר נרטיבי יש בתגובותיהם של גורמים ישראלים לבקשת התובעת בבית הדין הבינלאומי בהאג לקבוע האם לבית הדין סמכות לדין בתלונות פלסטיניות שישראל בצעה פשעי מלחמה בעזה ובשטחי הגדה המערבית הכבושים.
משרד המשפטים הישראלי מאשים את הפלסטינים בחוסר עקביות: לדבריו, הם אוחזים במקל בשני קצותיו, וטוענים בו בזמן גם שהם מדינה עצמאית (כדי להקנות לבית הדין סמכות לדון בעניינם) וגם שהם תחת כיבוש (כדי לטעון שישראל מיישבת אזרחים שלה בשטח כבוש בניגוד לחוק הבינלאומי). המשרד מחזק את ביקורתו על הפלסטינים בטענה שאין מקום לחקור את ישראל כי מערכת המשפט שלה עצמאית, חזקה ואוטונומית, ויש לסמוך על טיפולה בהפרות של המדינה את הדין הבינלאומי. אבל טעון זה הוא טיפה משעשע כשאותו משרד עצמו קורא במקביל לפנסיונרים שלו להתגייס למאבק על האטונומיה של מערכת המשפט הישראלית, שמזה שנים ארוכות נשחקת ונהרסת תחת מתקפותיהם של שרי משפטים עוינים, ראשי ממשלה נאשמים בפלילים ושלטון של ימין קיצוני מתלהם שקורא לעלות על בית המשפט העליון ולהחריבו. בזוית השמאלית של פיו, משרד המשפטים מכריז שמערכת המשפט חזקה; בזוית הימנית הוא מכריז שהיא מאוימת ונשחקת; ובאמצע הוא מאשים את הפלסטינים בהעלאת טענות סותרות…
תגובתו של ראש הממשלה מרתקת לא פחות. בעבר נהג לטעון, כמקובל במחוזותינו, שמערכת המשפט הישראלית העצמאית והחזקה היא הסיבה שאין צורך או סמכות לבחון את התנהלותה של ישראל בבתי דין בינלאומיים. עכשיו, כשהוא נאשם על ידי פרקליטות המדינה בעבירות חמורות, כשהכריז שהיא מנסה לבצע מהפכה שלטונית, וכשהוא מתכונן לקראת מאבק ציבורי נגד בית המשפט שעשוי להרשיעו — הוא אינו יכול להלל ולשבח את המערכת שהוא חותר תחתיה. הפתרון שגיבש: נסיגה לרטוריקה פונדמנטליסטית. במקום להגיב במושגים רלוונטיים לדין הבינלאומי, ראש ממשלת ישראל שולל את הטענה שהעברת אוכלוסיה של מדינה כובשת לשטח נכבש עלולה להחשב פשע בתשובה המוחצת שעמדת התובעת אינה מכירה בזכות האלוהית של עם ישראל לשבת על האדמה שהובטחה לו על ידי בוראו בספר שנכתב לפני אלפי שנה. בעבר הלא רחוק אפשר היה לגחך כשציפי חוטובלי ניסתה לדבר אל העולם בשיח חרד"לי. האישומים בשחיתות דחקו את ראש ממשלת השלטון בישראל להעטות איצטלה של רב מיש"ע. כך מתפקד ראש ממשלה תחת כתב אישום.
אילו היתה בישראל אופוזיציה, אפשר היה לצפות מראשיה להשמיע עמדה שונה, שפויה, מוסרית. אפשר היה לצפות לאמירה ברורה וחזקה שישראל מחויבת לזכויות האדם האוניברסליות וסולדת מפשעים נגד האנושות. שהיא תקבל באהבה בדיקה של בית הדין הבינלאומי, שתשתף פעולה עם כל הליך, ואם, חלילה, יתברר שביצעה פעולות שפוגעות בזכויות אדם — שתעשה הכל כדי לפצות על עוולות שגרמה, לתקן את המעוות ולהמנע מפגיעה עתידית. אבל ראש האופוזיציה אפילו לא מעלה על דעתו להשמיע את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו במדינה מתוקנת, שוחרת צדק ודוגלת בהומניזם. הוא אמנם אינו חשוד בשחיתות ואינו מנסה לקעקע את מערכת המשפט, אבל הוא עמד בראש הצבא הישראלי, וממשיך לגונן עליו מתוך עיוורון ואטימות לאמת ולצדק.
סערת התגובות לפנייתה של התובעת לבית הדין בהאג מבהירה את הקשר בין כהונתו של ראש ממשלה תחת כתבי אישום לבין התדרדרותו לשיח פונדמנטליסטי מתנחלי. אבל היא מבהירה גם שמי שעומד בראש כחול לבן אינו מציע שום שינוי, אלא רק חזרה למה שהיה מקובל בישראל לפני שמפלגת השלטון ירדה מן הפסים ויצאה נגד מוסדות המדינה.
תגובתו של גנץ מבקשת להשיב על כנה את השקרים המוסכמים שנהגו כאן עשרות שנים: שמערכת המשפט הישראלית עושה צדק עם האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה, ולכן אין צורך בהתערבות חיצונית. זאת כשברור וידוע וגלוי לכול שמערכת המשפט הישראלית, גם כשאיננה מאויימת על ידי השלטון העוין שמתנכל לה ומאיים לסרסה לחלוטין, מעולם לא החילה את זכויות האדם האוניברסליות על הפלסטינים ומעולם לא העניקה להם משפט צדק. לא בבתי הדין הצבאיים וגם לא בבית המשפט העליון.
תגובתו של גנץ ממשיכה את שיח הדרת-הכבוד הלאומית שמאדיר, מעל לכל, את שמם הטוב של המדינה והצבא, ומוכן להסתיר ולהכחיש כל עוולה ופגיעה בזכויות אדם בסיסיות ביותר. אין בה שום תקווה לשיח של כבוד סגולי, שמקדש את זכויות האדם הבסיסיות ומוכן, עבורן, לעשות בדק בית יסודי, לקבל אחריות על מעשים שלא היו צריכים להעשות, לתקן ולשנות כיוון. בשביל כל אלה צריך שישראל תצליח להצמיח אופוזיציה אמיתית, שמציעה אלטרנטיבה ערכית ברורה ואנושית. וכרגע אין כזו באופק.