מזה שנתיים שאני קוראת לשים לב לתופעה של "בקלש" בחברה הישראלית: מתקפה רחבה על כניסתן של נשים לזירה הציבורית והמקצועית, ודחיקת רגליהן החוצה. ההתנתקות מרצועת עזה הרימה תרומה מעניינת: השיח הציבורי נעשה "רציני" וכבד משקל, "עניין לגברים", ודחק החוצה חלק ניכר מן הנשים שעוד נותרו בנוף הציבורי. לא שלא ראינו צעירות ארוכות חצאית ושיער מתמוגגות בבכי וילדות עזות מבע זועקות שבר על חיילים את הטקסטים שהוריהם שמו בפיותיהן. היו אפילו, פה ושם, חיילת מזילה דמעה, דוברת צה"ל, ועיתונאית מן השטח או מן האולפן. ואולם ככלל – הזירה נעשתה גברית למהדרין. למהדרין – גם בגלל שחלק ניכר מן הדרמה התרחש בין כתלי בתי כנסת, שהם, כמובן במקומותנו, שטח גברי מוגן. חישבו על המבול שלא נגמר של חיילים (גברים) רועדים מבכי בזרועות מתנחלים (גברים) ורבניהם (גברים) בבתי כנסת, עטופי טליתות, מחבקים יחדיו ספרי תורה, וכיוצא בזה. הנערות המתמוגגות – אלה היו על הגגות, או ב"עזרת הנשים", בכל מקרה – רחוק מן העין, רחוק מן הלב (במלוא מובן המילה), ורחוק מן הזירה הציבורית. המיליטריזם הישראלי חבר כאן להפליא (כמו תמיד) עם האורתודוכסיה כדי להדיר נשים מזירת ההתרחשות. במקביל, גם באולפנים ראינו רבי-שיח (רובם עמוסי רבני-שיח ללא בני שיח מן הצד השני) גדושי גברים: מתלהמים, מקוננים, מאיימים. העיקר גברים. וכמובן, הסערה הפוליטית הצפויה עתה, וההתרגשות לקראת בחירות קרבות (אולי) – אלה מגבירים את התופעה ביתר שאת, שכן בפוליטיקה הישראלית, כידוע, השיח הוא גברי ממש כמו במיליטריזם והאורתודוכסיה.
המחשה מצויינת לתהליך המואץ של הדרה והרחקה ניתן למצוא בכתבתו של יובל אזולאי: "כל בוקר קמים אבישי ומאיר ויוצאים לחפש מקום בו יבנו את חייהם מחדש". זו כתבה שאפשר להשתמש בה בקורסים פמיניסטיים ואחרים כדוגמא מושלמת לטכניקה פשוטה של הדרה ומחיקה מוחלטת של נשים. כתבתו של כתב הארץ, יובל אזולאי, עוסקת, כפי שמספרת הכותרת (במהדורה המודפסת) ב"מפונים: משפחות רוטנשטיין ונתיב". התמונות המצורפות מלמדות כי משפחת רוטנשטיין מכילה את ההורים מאיר ואסנת, וילדיהם עופר, דניאל, אסף, אייל ועודד. משפחת נתיב מורכבת מההורים אבישי וליליאן, וילדיהם אלירן, ורד, ואריאל. ואולם בגוף הכתבה נעלמים הנשים והטף, שכן הכתבה עוסקת בעניינים שברומו של עולם: השרדות ודאגה לעתיד, ענייני גברים. מובן כי היא מטפלת, לכן, באבישי ובמאיר בלבד, במחשבותיהם, דאגותיהם, תכניותיהם ופעילויותיהם. "כל בוקר קמים אבישי ומאיר, נכנסים לאוטו ונוסעים דרומה או צפונה לחפש ישוב שבו יוכלו להציב את המכולות עם הרכוש שתקועות בקסטינה, למצוא בית ספר לילדים ולבנות בית קבע", כותב יובל אזולאי בטון דרמטי. כל אחד מן הגברים מטופל במשפחה שיש לדאוג לה: "לאבישי יש שלושה ילדים, למאיר יש חמישה בנים" (לא "לאבישי וליליאן שלושה ילדים", "למאיר ואסנת חמישה בנים". הילדים, בחברה פטריארכלית, הם רכוש האב. ובנים זכרים הם רכוש נכבד, שיש לציינו במפורש). ומה עושות אסנת וליליאן, שעה שמאיר ואבישי נוסעים בדרכים בחיפוש אחר עתיד למשפחותיהם? יובל אזולאי והארץ אינם חושבים שזה מן הדברים שעשויים לעניין את הקוראים. מן הסתם, הנשים משחקות עם הילדים (של מאיר ואבישי), מבשלות (ל"בעליהן" וילדיהם), קונות, מרכלות עם השכנות. נשים. אולי בוכות. אולי טרודות בזוטות של שהות במקום לא מוכר. לא מעניין. הגברים הם בעלי הילדים, הם בעלי האחריות, הם העושים במלאכה. "ראשי משפחות" במלוא מובן המילה. למשפחות שנעדרות מן הכתבה. אפילו המחלוקות המשפחתיות הקטנות שמתגלעות בכתבה (כמה אנושי) הן בין מאיר ואבישי: "עכשיו הם קצת חלוקים בדעותיהם" אבישי רוצה בכל זאת למצוא מקום מגורים בדרום, בין השאר כדי שבתו בן ה – 17 תוכל להשלים עוד שנתיים של לימודים בבית הספר התיכון שלה באשכול. למאיר נמאס מהדרום, הוא יחפש בית בצפון". ומה אומרות אסנת וליליאן? האם הן רוצות להשאר בדרום, או שמא לעבור בצפון? את יובל אזולאי ואת הארץ מחשבותיהן אינן מעניינות. אחרי הכל, בטקסט זה, הילדה היא "בתו" של אביה, והילדים הן ילדיהם של האבות.
אפשר לכתוב ליובל אזולאי ולעיתון הארץ. הם לא מתרגשים. זוהי עת דברים רציניים. זוהי עת גברים. מי שחשבה וחשב שהגיע הזמן לטפל בגבריות הישראלית, להתחיל לפרק אותה ולבחוק את מרכיביה, ובתוך כך להתבונן גם במבנה המיגדרי הרחב יותר – יצטרכו לחכות: כמו המלחמות, האינתיפדות, התהפוכות הפוליטיות, גם ההתנתקות דחקה הכל הצידה, והשיבה דברים לסדרם הבראשיתי, המוכר הבטוח, הגברי.