פרשיות עולות ויורדות, אך דמות נשית אחת מסרבת לשקוע ועולה שוב ושוב לכותרות: שולה זקן; מי שהיתה מנהלת לשכתו, יד ימינו ואשת סודו של איש חזק, אהוד אולמרט. זקן הכירה את אולמרט בצעירותה, ונרתמה לשירותו באופן מלא. היא שרתה אותו בכל דרך, בלי לשאול שאלות, וחצתה עבורו כל גבול וכל קו אדום. היא חשה והפגינה כלפיו נאמנות בלתי מסויגת, והשעתה כל שיקול דעת מפני האינטרסים שלו, כפי שהוא הגדיר אותם. בתמורה, היא עלתה איתו מעלה מעלה, עד שנהייתה "הגברת הראשונה" של הממשל הישראלי; המוציאה והמביאה של המדינה. כשומרת הסף של אולמרט, ראש הממשלה, היא התהלכה עם שועים ומלכים, וצברה כוח שנדמה כבלתי מוגבל. ועשתה בו שימוש, ושימוש לרעה. כה רב היה הכוח שצברה, וזמן כה רב השתמשה בו ללא היסוס, שדומה שאפילו היא עצמה האמינה שהיא כל יכולה, ושלעולם חוסן. והכול בזכות אותה תכונה "נשית" סטראוטיפית שזקן הפכה לסימלה – המחויבות המוחלטת לאיש שלה (כן, כן, stand by your man…).

 כמה עצוב, ומצמרר ו"חינוכי" סופו של הסיפור. "האיש שלה" זרק אותה לכלבים. השתמש – וזרק. בבחינת – הכושית עשתה את שלה, הכושית יכולה ללכת לעזאזל. היא לקחה על עצמה, ככל הנראה, אחריות לחלק מן השחיתויות שהוא עמד מאחוריהן – והוא הפקיר אותה מאחורי קווי האויב. בלי מילת תודה. וכשהתפכחה וניסתה להתעשת ולהתחיל לחשוב על עצמה ולא רק עליו, לדאוג לעורה ולא רק לעורו – גילתה שמאוחר מדי; שכבר אי אפשר; שהיא כבר שרפה את עצמה, ואת כל הגשרים, והכול עלה בעשן.

 לפני מאה שנה המוני רומנים ושירים ניסו ללמד נשים את הלקח: גם על נשים ללמוד לנהוג כבני אדם (כלומר כגברים). עליהן ללמוד לחשוב גם על עצמן, ולא רק על היקרים להן. הן חייבות לדאוג גם לעצמן – אחרת תיזרקנה לצד הדרך, ותוחלפנה, בבוא היום, ב"מודל צעיר יותר", עשיר יותר, נוצץ יותר. אבל החיים עולים על כל דמיון; שולה זקן היא דמות טראגית מכל גיבורות הרומנים. הלוואי ומישהי תלמד בעזרתה את הלקח ותציל את עצמה בעוד מועד.

 ועוד משל אחד, לא פחות חשוב, טמון בסיפור של שולה זקן, והפעם לכולנו – לקולקטיב הישראלי. כי גם מול פני החברה הישראלית כולה מציבה זקן מראה מצמררת. שהרי זה סיפור על מי שהתרגל להתהלך כענק, והתחיל להאמין שהשמש זורחת מבטנו ולא משנה מה. על מי שקנה את הדימוי של עצמו כבלתי מנוצח לנצח, כחכם מכולם, כמי שיסתדר בכל מצב, ויכול לעשות ככל העולה על רוחו ולצאת מזה בשלום. והמשיך לדבוק בו גם כשהשמיים התקדרו, והעננים החשיכו, והפרקליטות הבהירה שחייבים לחתום על עסקת טיעון עכשיו, כי מחר יהיה מאוחר מדי. גם כשהאירופים הסבירו שאי אפשר יותר לסבול את ההתנחלות הכוחנית בשטחים הכבושים, והנשיא האמריקאי הזהיר חד וחלק שראש הממשלה הישראלי מטרפד את ההסכם עם הפלסטינאים, ושסנקציות על ישראל יהפכו אותה למצורעת ויורידו אותה על הברכיים, כמו את דרום אפריקה לפניה. ישראל ממשיכה להתנהל כאילו לעולם חוסן. ממש כמו שולה זקן. מחייכת על עקבים, עם שרשרת פנינים, ובטוחה שחייב להיות בסדר, כי פשוט חייב להיות. כולם מסביב רואים בתדהמה את שיגעון הגדלות, ונדים בראשיהם. אבל מי שטעם משיכרון הגדולה פשוט מסרב להתעורר ממנו. עד שמאוחר מדי…

שולה זקן היא משל כואב, עצוב ומרתיח על מי שלא מבין מה קורה סביבו וחושב שכוחו יעמוד לו לנצח.