למעלה משבועיים חלפו מיום שאייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל נעלמו ועקבותיהם לא נודעו. כאילו בלעה אותם האדמה. סביר להניח כי השלושה נחטפו על ידי גורמים פלסטינים, אך נראה שלאיש לא ידוע מי הם, מדוע חטפו, ומה כוונתם לעשות. הדאגה לשלומם של שלושת הנעדרים עדיין גדולה, אך דומה שמדינת ישראל (אוכלוסייתה היהודית) השתחררה מעט מן הפסיכוזה הקולקטיבית שהתקשורת ליבתה ושימרה. אז אולי אפשר לדבר קצת יותר…

מספר ימים לאחר העלמותם של שלושת הצעירים התחוללה בשיח הישראלי סערה זוטא סביב דברים שאמרה חברת הכנסת חנין זועבי, ולפיהם חוטפי הצעירים הישראלים אינם טרוריסטים, אלא אנשים נואשים, שהכיבוש הישראלי המדכא דחף אותם לפעולות נואשות. דבריה של זועבי עוררו זעם אדיר. רבים פרשו אותם כתמיכה בחטיפת הצעירים, והביעו דעתם שיש לשלול מזועבי את חופש הדיבור, את חברותה בכנסת, את אזרחותה הישראלית ואת זכותה לחיות בישראל. חלק ממביעי הדעות הללו היו חברי כנסת ושרי ממשלה.

התגובות העזות לדבריה של זועבי הפתיעו אותי, הפחידו אותי, ועוררו אותי למחשבה. בישראל אין חוק האוסר להגיד שמי שאולי חטפו צעירים ישראלים "אינם טרוריסטים"; מבצעיהן של עבירות החטיפה והכליאה אינם מוגדרים בחוק כ"טרוריסטים" ; חופש הביטוי הוא זכות יסוד שרבים בישראל מכבדים ומוקירים; אז איך יתכן שישראלים כה רבים מגיבים בעוצמה – שלא לומר אלימות מילולית – כה רבה נגד מי שאינה מוכנה להגדיר את חוטפי הצעירים הישראלים כ"טרוריסטים", ואיך יתכן שהם אינם רואים שאמירה כזו היא ללא ספק בגדר ביטוי חופשי ומוגן? הרי עבריינים סדרתיים שהורשעו בביצוע עבירות קשות לאורך שנים, כמו למשל נשיא המדינה הקודם, משה קצב, לא הוגדרו "טרוריסטים", אף שברור לכולם שביצעו פשעים שדינם עונש חמור. אם מישהו היה מסרב לכנות את משה קצב "טרוריסט", איש לא היה מזדעזע או מציע לשלול ממנו את חופש הביטוי, את האזרחות או את זכות השהייה בישראל. וכך גם לגבי פושעים אלימים ומסוכנים עוד יותר. אז למה בעיני כה רבים מאיתנו, חובה עלינו לראות באנשים שככל הנראה חטפו את שלושת הצעירים הישראלים "טרוריסטים", ולמה סירוב להגדירם ככאלה נתפס כבגידה, כפירה בעיקר והפרת טאבו מקודש שאין עליו עוררים?

התשובות המתבקשות לא נעימות לאוזן. משה קצב יהודי, וחוטפי הצעירים הישראלים הם פלסטינים; פלסטינים הם טרוריסטים ויהודים לא. משה קצב פגע בנשים, וחוטפי הצעירים הישראלים פגעו בישראלים; מי שפוגע בנשים אינו טרוריסט, ומי שפוגע בישראלים – כן. חנין זועבי שנואה על הציבור הרחב, ובעיתות משבר – "רק טבעי" לשפוך עליה את התסכול והשנאה שאין לאן להפנותם. היא אישה חזקה, רהוטה, עצמאית, לא מתחנחנת, לא מנסה למצוא חן. היא אומרת את אשר היא חושבת בין אם זה מוצא חן בעיני שומעיה ובין אם לא. כמה קל לעשות לה דמוניזציה ולרדוף אותה בחרי אף. זה מלכד את השורות. אפילו בין יהודים לערבים (שגם הם ברובם לא אוהבים רווקה "דעתנית" ואסרטיבית עם שיער קצת והבעה נחושה…).

אבל אני רוצה לנסות ללכת צעד נוסף מעבר למובן מאליו, ולגעת בעצם מושג ה"טרוריסט". ובכוונה כתבתי "טרוריסט" ולא "טרור". כי יותר מאשר האם פעולה היא פעולת טרור או לא, נדמה לי שחשוב לנו "מיהו טרוריסט" ומי לא. (כן כן, ממש כמו שחשוב לנו  יותר "מיהו יהודי" ומי לא, מאשר "מהי יהדות"). כל עוד מי שנגדנו הוא "טרוריסט" (כמו "אנטישמי"), בעוד שאנחנו "לוחמים" ו"מגינים" (צבא הגנה לישראל) — אז הגבולות בין "אנחנו" ו"הם" ובין "טוב" ל"רע" ברורים, חופפים, ומאפשרים לנו לדבוק בנרטיב שלנו ולא להטות אוזן לנרטיב "שלהם". אם, חלילה, הם לא בהכרח תמיד רק "טרוריסטים", ואולי גם אנחנו לפעמים יכולים להחשב "טרוריסטים" – אז הכול בלאגאן אחד גדול, ואולי צריך להקשיב גם "להם", ואולי צריך להכיר באחריות לדברים איומים שעשינו גם אנחנו להם; ואולי לא מגנים אותנו בכל העולם רק כי כולם "אנטישמיים" אלא גם בגלל שיש בהתנהלות שלנו דברים שמעוררים ביקורת מוצדקת. ואם כך, אז צריך לזנוח הרבה מושכלות יסוד, להתחיל לחשוב על דברים מחדש, ואולי לשנות דעות ועמדות, ולאמץ גישות חדשות ומורכבות. ומי רוצה את כל הבלאגאן הזה באמצע הקיץ החם, כשאפשר לצפות בכדורגל, ובכל משחק להחליט מי הטובים ומי הרעים, לעודד את הטובים, לקלל את הרעים, ולהנות מהחיים?

אז מי שבכל זאת רוצה – מוזמן להמשיך בקריאה.

טרור מוגדר בדרך כלל כאלימות (פיזית, מילולית, נפשית, כלכלית), ו/או כאיומים ממשיים באלימות, המופעלים באופן שיטתי ומתמשך, אך פוגעים בקורבנות אופן אקראי. בתקופה שבה אוטובוסים מפוצצים באמצעות מטענים או מתאבדים, וכל פעם שאת עולה על אוטובוס את לא יודעת אם תפלי קורבן אקראי למעשה אלימות — זהו טרור, אשר מחזיק קבוצה שלמה (למשל תושבי ירושלים) באימה קולקטיבית. האם מי שמבצעים טרור זה הם טרוריסטים? קל להגיד שכן. אבל אפשר לנסות ולדייק. אם רוצים, אפשר להבחין בין מי שמבצעים פעולות טרור מתוך כוונה להטיל אימה, ובמטרה לפגוע בקבוצה שכלפיה מופנה הטרור, לבין מי שמבצעים פעולות שמהוות טרור, אך עושים זאת מתוך תחושות של הגנה עצמית, הישרדות, קריאה לעזרה או מניעים כגון אלה. למשל: חטיפת אנשים במדינות דרום אמריקה יכולה להחשב כטרור, אשר מחזיק אוכלוסיות שלמות בחרדה. כאשר חוטפי אנשים הם משטרים רודניים, שכוונתם להפיל את חיתתם על האוכלוסיה, לדכא, להשתיק ולמשמע אותה, אין לי ספק שמעשי החטיפה הם טרור המבוצע על ידי טרוריסטים. אבל כאשר עניים ברזילאים מרודים שזקוקים לכסף כדי לשרוד, או כדי להציל ממחלה אנושה ילד גוסס, חוטפים ילד ממשפחה מבוססת ודורשים כופר – האם גם הם באמת טרוריסטים? הם ביצעו מעשה שבהקשר הרחב הוא חלק מטרור המפחיד את האוכלוסיה המבוססת, אך האם הם באמת "טרוריסטים", או שהם אנשים נואשים שמוכנים לעשות כמעט הכול כדי לשרוד ולהציל את היקרים להם? המעשים הם מעשי טרור; הם עבירות; יש למנוע אותם, לגנות אותם ולהעניש עליהם. החטופים ומשפחותיהם הם קורבנות חפים מפשע, שראויים להזדהות ותמיכה. אבל אם מי שביצעו את פעולות הטרור אינם "טרוריסטים"  אלא הם אנשים נואשים שהמציאות החברתית הקשה דחקה אותם לעשות דברים איומים – אז אולי לא מספיק לירות בהם; אז אולי צריך לבחון את המציאות החברתית שדחקה אותם לפינה. אולי צריך גם לענוש אותם – אבל גם לשנות את המציאות שהביאה אותם לפעול באופן הרסני.

אינני יודעת מה התכוונה חנין זועבי להגיד. אינני מכירה אותה, מעולם לא שוחחתי איתה, והיא לא הסמיכה אותי לדבר בשמה. אך כששמעתי בתקשורת את הדיווח על דבריה, כך הבנתי אותם. לא, חלילה, כעידוד או תמיכה בטרור הנורא של חטיפת אזרחים צעירים, אלא כהבחנה בין הטרור ובין מבצעיו. וכטענה שמבצעי הטרור הזה הם אנשים שהכיבוש הנורא דחק אותם לעשות דברים איומים. ולכן צריך, כמובן, לשחרר את חטופיהם, אבל גם לבחון את הכיבוש שהביא אותם לחטוף. דברים אלה הם לא רק לגיטימיים, אלא גם הגיוניים, סבירים, ובעיני – הם יכולים להיות משכנעים. ובודאי ראויים לשיחה מעמיקה ונוקבת. שהרי יתכן שאם יש חוטפים, הם לא אנשים שרוצים לפגוע באוכלוסיה הישראלית, אלא מרגישים כמי שנלחמים על השרדות, או על הגנה על יקיריהם. אולי הם רוצים למשוך תשומת לב לבני משפחה שנמקים שנים בכלא הישראלי כעצורים מנהליים, ללא משפט וללא תקוה? אם הם חטפו – אין שום ספק שצריך לא רק לגנות, אלא גם לענוש. אבל אולי גם לחשוב מתוך מה ולשם מה פעלו באופן ההרסני שבו פעלו.

ובדיוק באותה צורה, אני, כאזרחית ישראלית, בוחנת גם את פעולותיהם של חיילי צה"ל. בהסתמך על עדויות אינספור של מי ששרתו בשטחים הכבושים, אני יודעת שחיילי צה"ל פורצים בלילות לבתיהם של אזרחים פלסטינים; לפעמים כאלה שיש להם קשר כלשהו לפעילות פוליטית, ולפעמים כאלה שאין להם שום קשר לשום פעילות, או אולי קשר משפחתי רחוק. חיילי צה"ל עוצרים לפעמים את כל הגברים הצעירים, ומובילים אותם כפותים ועצומי עיניים לשעות ארוכות של המתנה, ואחר כך חקירות, השפלות, מכות. חיילי צה"ל עוצרים לפעמים במחסומים – ומחוץ למחסומים – את מי שמתחשק להם, משבשים את תוכניותיהם, מחזיקים אותם במשך שעות ארוכות, מחפשים בכליהם ועל גופם, ואף פוגעים בהם במילים ובמעשים. האם כל אלה מטילים טרור על האוכלוסיה האזרחית הכבושה? נדמה לי שלא יכול להיות ספק שהתשובה חיובית. האם כל חיילי צה"ל המשרתים בשטחים הכבושים הם טרוריסטים? קשה לי מאוד לענות שכן. חלקם בודאי שמחים להטיל מורא ואימה. הייתי רוצה להאמין שזה חלקם הקטן. חלקם האחר בודאי משוכנע שמעשי הטרור הללו הכרחיים לשם הגנה על משפחותיהם. האם זה הופך אותם בהכרח ל"טרוריסטים"? או שמא הם נמצאים במציאות בלתי אפשרית, הדוחפת אותם לעשות מעשים איומים, שרודפים אותם שנים רבות, והם מעידים עליהם בעדויות שהם מוסרים ל"שוברים שתיקה"?

על פי הבנתי, חנין זועבי הזמינה אותנו לחשוב על הדברים הללו. ואני מקבלת את הזמנתה.