סרבנות מצפונית ומרי אזרחי הם דרכי פעולה העומדות לכל אדם המוכן לקבל עליו את הדין ולשלם את המחיר המשפטי על התנהגותו. לעיתים קול המצפון מחייב לנקוט סרבנות או אף מרי, גם במחיר אישי גבוה. אך מפקד משטרה הפועל במסגרת תפקידו אינו רשאי לבצע מרי נגד שלטון החוק. ואם ביצע מרי כזה – עליו לשלם  מיד במחיר משרתו. על השר הממונה להדיחו, ולהחליפו באדם המסמל גם מקצועיות — וגם מחויבות לחוק היסוד המגן על זכויות האדם בישראל, לשאר חוקי המדינה, להחלטות בג"צ ולשלטון החוק ככלל. זה המצב כיום, כשמפכ"ל המשטרה רוני אלשייך "נזף" בניצב ריטמן מן השפה ולחוץ תוך הבהרה שהוא אינו מקבל לא את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא את החוק למניעת הטרדה מינית ולא את פסיקת בג"צ, שלכולם הוא כפוף ותפקידו לשרתם, להגן עליהם ולאכפם בתוך ארגונו ובחברה הישראלית כולה.

ב-8 למרץ, יום המאבק באלימות מגדרית, ימלאו עשרים שנה לחקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית. חוק זה קובע שהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חלות גם ביחסים בינאישיים בין כל אדם לכל אדם, ובמיוחד ביחסי מרות, כוח, תלות או שררה. בהקשרים אלה, קובע החוק, כל אדם חייב לכבוד את אנושיותו וחירותו של כל אדם אחר, ולהתייחס אליו כאדם בעל ערך אנושי מלא, ולא כאובייקט (מיני או אחר) להנאתו או לשימושו  לשם צבירת כוח ומעמד.

חודש לפני יום חגיגי זה, מפכ"ל משטרת ישראל מעז לקרוא תגר על החוק למניעת הטרדה מינית, על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שעליו החוק נסמך, ועל שלטון החוק המתבטא בקביעת בית הדין הגבוה לצדק שריטמן נהג שלא כשורה ועל אלשייך לטפל בהתנהגותו בחומרה. אלשייך מעז להתייצב בכל כובד משקלו מאחורי "זכותו" (הלא קיימת( של ניצב ריטמן לרדוף, שיכור, אחרי קצינה הכפופה לו במגרש חניה חשוך כדי להשתמש בה מינית; להתייחס אליה, לאורך שנים, באופן סקסיסטי ושוביניסטי, תוך התעלמות מערכה האנושי והתייחסות אליה כאל אובייקט לשימושו המיני. התנהגותו של ריטמן בודאי לא הולמת קצין משטרה, ועל פניו היא גם הטרדה מינית ופגיעה בכבוד האדם וחירותו. הגיבוי שנותן לו המפכ"ל, תוך התרסה גלויה ומכוונת נגד פסיקת בג"צ, לא זו בלבד שהיא פסולה לפי כל קנה מידה, היא גם מרי אזרחי של מפקד המשטרה, ומחייב הדחה מיידית. ההאחזות בתירוצים העלובים שריטמן נפל קרבן להתנכלות של קולגות, שנפסלה על ידי בג"צ, פתטית.

ניצב ריטמן יכול וצריך היה, בזמן אמת, להבין שהתנהג באופן חמור, לקבל עליו אחריות להתנהגותו, להתנצל בפני הקצינה צ' ולהתחייב לשנות את דרכיו ולהתנהג באופן אנושי ומכבד. אילו עשה כן, ראוי היה להשאירו בתפקידו, תוך אזהרה שהעין פקוחה על התנהגותו. סירובו, עמידתו במריו, מעידים על פחדנות, העדר עמוד שדרה, וחוסר במצפן ערכי ובביקורת עצמית. אדם שאינו מסוגל להודות בהתנהגות מחפירה, לקבל עליה אחריות, להתנצל ולשנות את דרכיו אינו יכול בשום צורה להחשב מפקד, מנהיג או איש מקצוע טוב בזרוע החקירות של משטרת ישראל או בכל גוף אחר. מפכ"ל שהוא עיוור לכל אלה מעיד על עצמו שגם הוא אינו יכול להיות מפקד, מנהיג או שוטר ראוי.

בתכנית הבוקר של השידור הציבורי, התראיין היום מפכ"ל משטרה לשעבר, אסף חפץ, והביע הזדהות עם ריטמן ואלשייך. בכך הבהיר לציבור הישראלי שכל הפגמים הערכיים והחוקיים שהוזכרו קודם מלווים את משטרת ישראל מזה דורות, וההתנערות הקצרה מהם בימיו של המפכ"ל דנינו היתה בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

הקשבתי בתדהמה לראיון עם המפכ"ל בדימוס וניסיתי להבין כיצד הוא יכול להביע עמדות מזעזעות כל כך. לשיטתו, כל קצין במשטרה "נתקל" במהלך הקריירה שלו ב"תקלות" שונות, כמו ה"תקלות" בהן "נתקל" ריטמן; אין בתקלות אלה כדי למנוע את קידומו, וגם לתפקיד המפכ"ל. כלומר: קצינות, בגלל היותן נשים, הן "תקלות" פוטנציאליות שעלולות להתפוצץ בפניו של קצין ולפגוע בו. כמו שני המראיינים ההמומים, וח"כ שלי יחימוביץ', גם אני שאלתי את עצמי איך טחו עיני הדובר מראות את חומרת דבריו. איך הוא לא רואה את הפגיעה הקשה בקצינות המשטרה ונשים בכלל, ואת העידוד שהוא מעודד הטרדה והדרה גם יחד (כי לשיטתו, כדי למנוע "תקלות", יש לסלק מן המשטרה נשים…)

התשובה, לעניות דעתי, נעוצה בכך שהמפכ"ל הפורש, וכמוהו, ככל הנראה, גם המפכ"ל הנוכחי וניצב ריטמן, אינם מבחינים בין מוסרנות שמרנית מתחסדת, ובין הגנה על כבודו של אדם באשר הוא אדם – וגם אם הוא במקרה אישה. לדעתם, להגיד לקצינה "מה הייתי עושה לך אם לא הייתי מפקד שלך" (כפי שאמר ריטמן לצ') ולרדוף אחריה כדי לחבקה ולנשקה (ואולי לחדור לגופה) ללא הסכמתה — זו חברמניות שובבה; התנהגות של גבר באשר הוא גבר, אם הוא אכן גבר. ומי שמבקרים התנהגויות כאלה הם פוריטנים פרימיטיביים וחשוכים שמנסים להחזיר אותנו לתקופה ויקטוריאנית ומודחקת מינית.

חפץ, אלשייך וריטמן ככל הנראה לא מבינים שלא זה מקור הביקורת הציבורית עליהם. כפי שפרטתי למעלה, החוק למניעת הטרדה מינית מקדש את כבוד האדם, של גברים ונשים כאחד. ברוחו של חוק היסוד, הוא דורש התייחסות לכל אדם כאל אדם, ולא כאל חפץ להאדרת הדרת-כבודו הגברית (עלק) של המשתמש. החוק, המגן על כבוד האדם ועל זכויות אדם בהקשר הבינאישי, מקפיד במיוחד עם בעלי שררה, ואוסר עליהם, יותר מאשר על כל אחד אחר, לנצל לרעה את כוחם כדי לפגוע בערכו של האדם. אם מקץ 20 שנה אלשייך וריטמן טרם הפנימו זאת, והם עומדים בסרבנותם בראש חוצות, מקומם מחוץ לשירות הציבור, ובודאי מחוץ לזרוע הכוחנית של המדינה. אותה זרוע שאמורה לא רק לשמש דוגמא ומופת לשמירת החוק, ערכיו, רוחו ושלטונו, אלא גם לאכוף אותם על הציבור.

ארגוני נשים, ארגוני החברה האזרחית, נציבי ציבור ואזרחים צריכים להתקומם נגד התנהלותם המתמשכת של הניצב והמפכ"ל הבריוניים, ולדרוש  מן השר הממונה להדיחם מיד.

המאמר מוקדש לזכרו של משה נגבי

התפרסם בעיתון הארץ ביום 31.1.2017