אין דבר יקר לליבן של ממשלות הימין ושרי המשפטים שלהן מלהשיב עטרה ליושנה ולשתות ממימי המשפט העברי, כלומר ההלכה. אבל כשמדובר בסיפוח קרקעות פרטיות של פלסטינים להתנחלויות של יהודים בשטחים הכבושים מתברר שהמשפט העברי מאבד מחשיבותו לעומת המטרה המקודשת באמת. הימין אינו מהסס לרוקן את המשפט העברי מתוכן ולהפכו על ראשו, ובלבד שהפלסטינים ינושלו ואדמותיהם יסופחו.

במה הדברים אמורים? בחודש מאי קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את קו הפעולה החדש שקבע משרד המשפטים. לפי קו זה, מתנחלים שרכשו קרקע של פלסטינים, שנמכרה להם על ידי רשויות המדינה כאילו היא שייכת למדינה, יוכלו להפוך לבעליה. היא לא תושב לבעלים הפלסטינים. משרד המשפטים ובית המשפט מסתמכים על "תקנת השוק": קונסטרוקציה עתיקה של המשפט העברי. אבל למעשה, תקנת השוק של המשפט העברי היתה מובילה לתוצאה הפוכה בתכלית, והשימוש הציני של גופי אכיפת החוק הישראלים במושג העתיק מבזה את המשפט העברי ומנצלו. לימין זה לא מפריע. העיקר הנדל"ן.

זאת ועוד: שתי התופעות מעידות על הפניית הגב לציווי המוסרי המרכזי שעליו, כידוע, העמיד הלל הזקן את התרבות היהודית: השנוא עליך אל תעשה לחברך; ואהבת לרעך כמוך. בישראל 2019 הרוב ההגמוני שוכח להיות יהודי בכל הקשור באהבת הזולת, האחר, ובעיקר זה הערבי. לבו גס באהבה. גם אחרים נוספים איננו אוהב: מהגרים, אזרחים שחורים, חושפי שחיתויות לסוגיהם, אנשי שמאל. אבל את הערבים הוא לא אוהב ללא בושה, ורוצה ולנשלם ולרשתם. אם צריך להפוך את המשפט העברי על ראשו, או להפלות אזרחים בכניסה לבריכות שחיה עירוניות — כך יהיה, כי כל האמצעים מקדשים את המטרה. ואם צריך להפנות עורף להלל הזקן וללבה הפועם של המורשת היהודית — נעשה ונשמע.

המשפט העברי העתיק מתמודד עם ההתנגשות בין זכויותיו של בעל נכס שרכושו נגנב ממנו, ושל קונה שרכש את הנכס הגנוב בתום לב מן הגנב. התפיסה היא שזכותו של הבעלים המקורי בנכס היא החשובה ביותר ולכן גוברת, אך יש להתחשב גם בקונה תם הלב. לכן הכלל העברי העתיק קבע שהנכס יושב לבעלים החוקיים, המקוריים, וזה ישלם לקונה תם הלב את מה שהוא שילם לגנב. זוהי "תקנת השוק". אחד החריגים להסדר הכללי הוא שאם הקונה תם הלב רכש את הנכס הנדון מ"גנב מפורסם", כלומר ממי שידוע שהוא סוחר ברכוש שאינו שלו — הוא לא יהיה זכאי לתשלום מן הבעלים החוקיים.

קאט לסיפוח קרקעות פלסטיניות פרטיות בשטחים הכבושים בעת הזו. על פי הגיונה של "תקנת השוק" של המשפט העברי, זכותו של בעל הקרקע הפלסטיני במקרקעין שלו היא החשובה ביותר, ולכן הקונה (המתנחל) חייב להשיב לו את הקרקע. אם הקונה (המתנחל) היה תם לב בשעה שרכש את הקרקע, והאמין שהיא שייכת למי שמכר לו אותה (המדינה), אזי הפלסטיני אמנם יקבל בחזרה את אדמתו, אבל ישפה את הקונה במה שזה שילם. אבל אם הקונה קנה את הקרקע מ"גנב מפורסם", כלומר ממי שסוחר בקרקעות שידוע שאינן שלו — הוא חייב להשיב את הקרקע ואינו זכאי לשיפוי. וכידוע לכל, על פי המשפט הבינלאומי, מדינת ישראל סוחרת בקרקעות לא לה. אז איך משתמשים ב"תקנת השוק" של המשפט העברי כדי להשיג תוצאה הפוכה, ולהכשיר סיפוח של קרקעות פלסטיניות פרטיות בהתנחלויות?

מפרשים את סעיף 5 ל"צו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מספר 59), תשכ"ז-1967" באופן מרחיב, כך שיעניק עדיפות לקונה הקרקע (המתנחל) על חשבון בעליה המקוריים (הפלסטיני) בכל נכס "שהממונה חשבו בשעת העסקה לרכוש ממשלתי". כלומר מייצרים "תקנת שוק" שהופכת את עקרונות המשפט העברי לגמרי על ראשם, אבל משיגה את מטרת הנישול והסיפוח. וכך בדיוק עשו משרד המשפטים ובית המשפט המחוזי בירושלים. והימין והאידאולוגים שלו מוחלים על הפגיעה במשפט העברי כי סירוסו משרת, לדידם, מטרה נעלה.

מעניין לעניין באותו עניין. בשנות השבעים הרחוקות, לא היה דבר שנוא על הימין הישראלי מאשר בריכות השחייה של הקיבוצים, שהיו סגורות בפני תושבי שאר הישובים, ובמיוחד עיירות הפיתוח. בריכות השחייה של האשכנזים בני "האליטה הישנה" הפכו לסמל הבדלנות, ההתנשאות והגזענות נגד ישראלים יהודים מזרחיים. בגין ידע להלהיט את הרוחות סביב טינה זו, ולסחוט ממנה את הקולות שהעלו אותו לשלטון. אבי אלקבץ, שבודאי סלד מבריכות השחייה הסגורות של הקיבוצים, לא נרתע מלשחזר אותן כדי לזכות בקולותיהם של תושבי עפולה, כאשר הבטיח להם שאם ייבחר לרשות העיר הוא יסגור את הפרק העירוני בפני ערבים מן הישובים הסמוכים. עכשיו, ביחד עם מועצת העיר, הוא מממש את ההבטחה הגזענית ומדיר את הערבים מן הפרק העירוני. בניגוד לחוק, בניגוד לערכי השוויון וכבוד האדם, ובניגוד ולסלידה המוצהרת מהגזענות כשזו נתפסת כמופנית על ידי אשכנזים נגד מזרחיים. אבל בהתאם לרצונותיהם הבדלניים של חלק מתושבי עפולה שאינם רוצים למצוא את עצמם במחיצת אזרחים ישראלים ערבים.

מה עניין שמיטה להר סיני? מתחת להבדלים הברורים, שני האירועים הם ביטויים של רוחו הרעה של הזמן. רוח של בדלנות וציניות חסרת גבולות. ברובד אחד, שתי התופעות  מעידות על הנכונות הגוברת והולכת לפגוע באוכלוסיה הערבית, הן זו שבתוך הקו הירוק והן זו שבשטחים הכבושים. די במס שפתיים שקוף וציני כדי להכחיש את הפגיעה ("סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי קובע תקנת שוק שמכשירה את העסקאות"; "פרק עירוני נועד מטבעו לתושבי העיר בלבד"). ברובד נוסף, שתי התופעות מעידות על ההתרחקות מן המוסר האוניברסלי, הגוזר גזירה שווה בין כל בני האדם, ומחייב, כדברי קאנט, לבחון כל התנהגות שלי לאור השאלה כיצד ארגיש אם כל בני האדם יאמצו אותה, ויפנו אותה גם כלפי.

התפרסם גם בעיתון הארץ ביום 9.7.2019