אנשי שב"כ ידעו שחמאס מתכנן מתקפה גדולה על ישראל, אבל לא האמינו שזה יכול להיות; המידע היה בפניהם – אבל הם לא נתנו בו אמון. במקום לפעול על פי הידיעה שהיתה ברשותם – הם נתנו לאי האמון להכתיב להם את אי הפעולה. כך הסביר דביר קריב, מי שעבד בשב"כ יותר מעשרים שנה, בפודקסט סוף השבוע של דה-מרקר, "המרקרים". את התוצאה הקטסטרופלית של התעלמות מן המידע בגלל חוסר היכולת להאמין בו אין צורך להזכיר. את הלקח מהכשל הנורא הזה צריך ליישם בעת הזו על  עצמינו, כולל שופטות ושופטי ישראל, ראשי משק ופוליטיקאים: רבות ורבים מדי מאיתנו רואים, יודעים, אפילו מבינים, רציונלית, שממשלת ישראל מפרקת את מדינת ישראל – אך אינם מסוגלים להאמין. לא באמת, לא עד הסוף. הפער הבלתי נסבל הזה בין ידיעה לאמונה, פער שמנע ממערכת הבטחון להגן על ישראל מפני הטבח, עלול למנוע ממדינת ישראל להגן על עצמה מפני הממשלה שקמה עליה להרסה.

התופעה המתעתעת הזו של ידיעה-ללא-אמונה אינה ייחודית למצבים קולקטיביים הרי גורל; היא מוכרת לכולנו מחיינו הפרטיים. כך, למשל, כשאנו מתבשרים על מותו של אדם קרוב, או נאלצים להתמודד עם פרידה. האינפורמציה נקלטת בתודעתנו – אבל הלב אינו רוצה ואינו מסוגל להשלים, כי זה פשוט לא ייתכן. כי מי אני, ומהו העולם, ומה הפשר להכל, ואיך להבין את המציאות אם המידע אכן נכון.

אפשר לכנות את זה כשל, או דיסוננס, או שבי בקונספציה – בין כך ובין כך, אנחנו יודעות ולא מאמינות. והעדר האמונה משתק אותנו, ומונע מאיתנו להגיב כפי שנכון להגיב למידע שלפנינו. העדר האמונה מגן עלינו מפני הכאב הנורא, הטלטלה החריפה, האימה והבהלה הכרוכים בהפנמת הידיעה הבלתי נסבלת. לפעמים אי האמונה מגן עלינו מפני קבלת החלטות שמצריכות אומץ והקרבה, וגובות  מחירים גבוהים מנשוא (למשל – פרידה מאדם אהוב שמעל באמוננו). אבל חוסר האמון גם משתק אותנו, וכמו אייל שעיניו נלכדו באור אנחנו קופאים במקום לזוז, ומניחים לאסון להתרגש.

אני חושדת ש"שום מבצר לא נופל" הוא ביטוי אומלל לפער כזה בין ידיעה לבין היכולת להאמין בה ולפעול כמתחייב. שופטי בית המשפט העליון ידעו היטב שבנימין נתניהו עומד לדין בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים; הם ידעו שהוא מעולם לא בחל בשום אמצעי להשיג את מטרותיו; הם ידעו שכראש ממשלה הוא יהיה שרוי במצב של ניגוד עניינים מתמיד ויוכל להסב נזק כבד למערכות האכיפה והמשפט. שום מידע שהיה בידי כולנו לא נעלם מהם. יתכן שהם לא יכלו להביא את עצמם להאמין שנתניהו אכן ירים יד, ממש, באמת, על מערכת החוק של ישראל. שראש ממשלת ישראל יחתור ללא לאות תחת מוסדותיה. הסירוב להאמין חסך להם, באותה שעה, את קבלת ההחלטה האמיצה המתחייבת, שהיתה עלולה להקים עליהם ביקורת נוקבת ומתקפה של מכונת הרעל. אז הם נתנו לאי האמון לגבור על הידיעה, ולא פעלו.

אני משערת שגם מי ששמעו מכל עבר, הוזהרו, ידעו ואפילו הבינו שמר"צ או העבודה עלולות לא לעבור את אחוז החסימה בבחירות 2022, ושתוצאה כזו תסלול את הדרך לממשלת ימין קיצונית ביותר – לא יכלו להאמין שדבר כזה באמת יכול לקרות; שחסידיו של כהנא באמת יקימו ממשלת בלהות חסרת גבולות ונטולת רסן בכנסת שאין בה שמאל ציוני. אז מר"צ לקחה את הסיכון ורצה, ומפלגת העבודה לקחה את הסיכון ולא התאחדה איתה – ואת הסוף כולם יודעים. אי האמון גבר על הידיעה ועל החשיבה המושכלת, ומנע פעולה נכונה.

מאז ההחלטות האומללות הללו, המידע על הרסנותו המופקרת של בנימין נתניהו הולך ומצטבר ונערם לפנינו. נתניהו ממנה אנשים לא ראויים באופן קיצוני לתפקידי מפתח (די להזכיר את השר לביטחון לאומי). הוא מסית ומשתלח בכל רשות, גוף ונושא תפקיד ציבורי שנתפסים על ידיו כמאיימים על שלטונו האבסולוטי (ראו היועצת המשפטית לממשלה וראש השב"כ). הוא הכפיף את בחירת השופטים בישראל לפוליטיקאים, כלומר לעצמו, וקבע שגם נציב התלונות על שופטים ייבחר על ידי פוליטיקאים. הוא משתמש בכספי הציבור בניגוד מובהק לאינטרס הציבורי. הוא מחליש את התקשורת הישראלית ומאיים לפגוע בה ואף לחסל אותה. הוא מערער באופן עמוק את אמון הציבור במערכת המשפט ובצבא, וכך פוגע בחוסן הלאומי. הוא מנהל מלחמה עקובה מדם שהיעד הבלעדי שלה הוא שימור שלטונו. הוא מפקיר את החטופים, מסכן את חיילי צה"ל והורס עד היסוד את חייהם של תושבי עזה כדי לקדם מטרות פוליטיות צרות. הוא מסרב נחרצות לקבל אחריות, אפילו מיניסטריאלית, על הכשלון הנורא של ה-7 באוקטובר ומונע הקמת ועדת חקירה ממלכתית שהציבור רוצה ודורש. הוא מגבה את אנשיו, הנחקרים בגין התנהגויות שמעוררות חשד של בגידה וריגול. וזו רשימה חלקית ביותר של מה שידוע לכל מי שחיים כאן.

המידע על הנזק הנורא הגלום בהמשך שלטונו של נתניהו מצטבר מדי יום, מדי שעה, מדי רגע. אי אפשר לא לראות, לא לדעת, לא להבין. אבל כנראה שאפשר, עדיין, לא להאמין. או, נכון יותר, לסרב להאמין. יש ביננו עדיין רבים ורבות שרואים ושומעים – ומתעקשים שזה לא יכול להיות. הם מגרדים הסברים דחוקים, מתרצים תירוצים, מאשימים בפרנויה, ודבקים בקונספציה שזה פשוט לא יתכן. יש גם היום מי שלא מסוגלים להאמין שנתניהו באמת עושה הכל כדי להיות שליט אבסולוטי, ובאמת פוגע בביטחון המדינה; כי הרי זה פשוט לא יאמן.

אני לא יודעת איך מביאים אנשים – כולל פוליטיקאים, שופטות ושופטים, ראשי הסתדרות, ראשי משק, ציבור רחב – להאמין במה שהם רואים ויודעים, אך מתקשים להכיר בו. איך גורמים להם להרפות מההאחזות הנואשת בקונספציה שהדמוקרטיה הישראלית היא מבצר שאינו נופל. איך עוזרים לאנשים להסיר את מחסום הסרבנות שמונע מהם להאמין במה שהם רואים ויודעים; להרפות מההתעקשות שמה שקורה לא יכול להיות ולכן איננו. באנגלית קוראים למה שנדרש מהם עכשיו leap of faith, קפיצה של אמונה. אני לא יודעת איך משכנעים אנשים לעשות אותה. אני כן יודעת שכשאנשי שב"כ לא האמינו במה שהם ידעו לפני ה-7 באוקטובר – בא עלינו ה-7 באוקטובר. ככה זה עובד. ואי אמונה במה שאתם יודעים לא פוטר מאחריות. אז אנא התעשתו, עכשיו, מיד. נישמו עמוק ומיצאו את הדרך להאמין במה שאי אפשר להכחיש. והתנהגו בהתאם. כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אנשים קטני אמונה.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 2.4.2025