ליצירת קשר oritkamir@gmail.com
לימודים
למדה בבתי הספר בית הכרם והתיכון שליד האוניברסיטה, באוניברסיטה העברית (תואר ראשון במשפטים ופילוסופיה ותואר שני במסלול אישי במדעי הרוח, פילוסופיה וספרות), ובאוניברסיטת מישיגן באן ארבור (תואר שלישי במשפטים ורוח). את עבודת הדוקטורט על הטרדה מאיימת (stalking) במשפט, תרבות ופמיניזם, כתבה בהנחייתו של ג'יימס בויד וייט, מייסד הזרם "משפט וספרות", ובהשפעתם של מוריה קתרין מקינון, הדמות המרכזית בפמיניזם המשפטי הרדיקלי בארצות הברית, וויליאם מילר, חוקר כבוד.
היסטוריה מקצועית: משפטית ואקדמית
התמחתה במשפטים בבית המשפט העליון ובפרקליטות המדינה ועבדה כעורכת דין בלשכה המשפטית של הכנסת, כיועצת המשפטית של הרשות למלחמה בסמים, וכמנהלת המחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל. לימדה משפטים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים בשנים 1996- 2009. במשך מספר שנים (1999-2006) לימדה גם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת מישיגן באן ארבור. לימדה קורסים שונים במוסדות אקדמיים וחינוכיים (באוניברסיטת תל אביב, במכללה למנהל, במכללת רמת גן, במכללה על שם פרס, בהיברו יוניון קולג', בעלמא ובעין פרת) ובמוסדות (כמו שירות המדינה, משרד המשפטים). הייתה עמיתה במכון הרטמן ליהדות בירושלים (2007-2009), ולאחרונה (2014-2016) חוקרת אורחת באוניברסיטה האירופית בפירנצה (EUI). לרשימת פרסומים וטקסט מלא שלהם ראו עמוד פרסומים.
פעילות ציבורית
כיועצת משפטית של שדולת הנשים, ניסחה (1990) ביחד עם רבקה מקייס את הצעת החוק למניעת אלימות במשפחה. כמתנדבת מטעם האגודה לזכויות האזרח הגישה (1991) את בג"ץ מיכל אפרת-ארנן, שבו נפסקה זכותן של נשים לשנות את שם משפחתן ללא קשר למעמדן האישי. בהמשך לפסיקה זו ולמספר עתירות אחרות שהגישה בנושאי שמות, ניסחה (1996) את התיקון (מספר 3) לחוק השמות, הקובע (בסעיף 6) ששמות המשפחה של נשים אינם משתנים אוטומטית עם נישואיהן. על פי התיקון, אישה או גבר רשאים, עם נישואיהם, לבחור לשנות את שם משפחתם לשמו של בן הזוג, לשם משותף חדש, או לשם מצורף, כפול.
ב-1997 הציעה וניסחה (במאמר מקצועי) את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. ההצעה עובדה בועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, והייתה לחוק הישראלי למניעת הטרדה מינית. בשנת 2003 ניסחה (במאמר מקצועי) הצעת חוק למניעת כפיה מינית שהונחה על שולחן הכנסת (בנוסחים שונים) מספר פעמים, אך מעולם לא הועלתה להצבעה. בשנת 2015 ניסחה הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה, אשר, לאחר עיבוד עם עורכות דין ממשרד ארנה לין, הונחה על שולחן הכנסת בידי ח"כ מרב מיכאלי ואחרים. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית, ובעקבות זאת בתי הדין האיזוריים לעבודה החלו להפעיל סמכויות שהיו בידיהם מאז ומעולם באופן שעולה בקנה אחד עם רוח ההצעה ולשונה.
משתתפת בפעילות של ארגוני זכויות אדם שונים (שימשה כחברת הנהלה בארגון בצלם, השתתפה ביסוד "איתך" ביחד עם רחל בנזימן ונטע זיו, תומכת בשוברים שתיקה), מתנדבת, וכותבת מאמרי דעות בבלוג אישי ומעל במות עיתונים (לרבות Ynet והארץ).
בשנת 2004 הקימה עם רבקה אלישע את "המרכז הישראלי לכבוד האדם" אשר מפתח ומיישם הלכה למעשה את תפיסתה לגבי סוגים של כבוד בפעילות חינוכית, הדרכתית ואירגונית נרחבת, והיא פעילה במסגרתו. המרכז מציע קשת רחבה של השתלמויות למקומות עבודה ולקבוצות שונות (לרבות קבוצות תלמידים, נשים, נערות בסיכון וכו').
בנימוקי פרס המשפט, צדק חברתי וזכויות אדם שקיבלה מידי הקרן החדשה לישראל וקרן דפנה לשנת 2013 נאמר שהפרס ניתן על: "ניסוח וקידום חקיקה ורפורמות פורצות דרך, ובראשן החוק למניעת הטרדה מינית, אשר שינה את השיח המשפטי והחברתי ביחס למאבק באלימות נפשית, פיזית ומינית, ועל פעילות אקדמית וציבורית שהובילה להעלאת המודעות למאבק בהטרדה מינית במקומות עבודה, במוסדות החינוך, בצבא, במשטרה ובכלל הציבור."
בית גידול
אורית קמיר נולדה (1961) וחיה בירושלים, וכמוה גם אחותה הצעירה ענת (1965). אביה, עמיאור קמיר, נולד בתל אביב (1933) להורים (חיה גליקליך מרובנה ונחום קצ'קה מדובנו) שהגיעו כחברי תנועת החלוץ; היה כלכלן בשירות המדינה (לרבות יועצו הכלכלי וסמנכ"ל משרדו של ראש הממשלה לוי אשכול), ומנהל של מספר חברות ישראליות לביטוח סיכוני סחר חוץ. אמה, שולמית קמיר, נולדה (1935) בפולין (פשמישל, ללולה קננר וארתור פרים) ועברה את מלחמת העולם השניה בפולין; הגיעה עם הוריה ארצה ב-1950, ועבדה ככלכלנית בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
התעמרות בעבודה באקדמיה הישראלית בגין עיסוק בהטרדה מינית
לאחר שניסחה את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית ופעלה לחקיקתה, חלק מעמיתיה של קמיר בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית חששו מנוכחותה שם, ואחד מהם (זוהר גושן) אף הפיץ שמועות שווא כאילו קמיר דיווחה לאישתו על יחסיו עם סטודנטיות. גושן, אלכס שטיין, ישראל גלעד ואוריאל פרוקצ'ה דרשו מנשיא האוניברסיטה (מנחם מגידור) והרקטור (מנחם בן ששון) לפטר את קמיר (לבטל את הקביעות שהוענקה לה על בסיס מקצועי), ודרישתם התקבלה. המהלך הביא לפילוג עמוק בפקולטה למשפטים ולעזיבה של מרצים. קמיר תבעה את האוניברסיטה העברית (2001) בגין פיטורין בלתי חוקיים, ויוצגה על ידי ארנה לין, אורית ז'ילוני, דנה זוהר ויהודית ליבין. בהסכם פשרה שהושג בין הצדדים לאחר הליך גישור שנוהל על ידי מירוני ופרידמן וקיבל תוקף של פסק דין (2003), האוניברסיטה העברית הכירה בפומבי בהעדר הבסיס להשמצות שהוטחו בקמיר והשיבה אותה לעבודה במוסד (אף שללא הקביעות, שבוטלה בפיטורין, ללא השתייכות מחלקתית, ולשש שנים בלבד).
ההליך המשפטי זכה בכיסוי תקשורתי נרחב ועורר עניין ציבורי. הוא הוביל לחרם אקדמי מקיף על קמיר, שכן תביעת אוניברסיטה היא מעשה נדיר ומרעיש בעולם האקדמי. (למשל, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בהחלטת מנחם מאוטנר ונילי כהן, משכה הצעת עבודה שהציעה לקמיר, עקב חשש מתגובת האוניברסיטה העברית להעסקתה). החרם הופר לבסוף על ידי המכללה על שם שמעון פרס ברחובות (ביוזמת הנשיא, רון שפירא), אך לחצים של מרצים למשפטים שהיו בעמדות כוח במל"ג וצידדו בהמשך החרם (למשל יוסף אדרעי מאוניברסיטת חיפה), וחששות של בעלת המכללה (עפרה אלול), היו ברקע פיטוריה של אורית מן המכללה בתואנות שווא. קמיר תבעה את המכללה על פיטורין בלתי חוקיים, וזכתה בתביעתה ובפיצויים (2015). פסק הדין קבע שנציגי המכללה (כולל הנשיא, רון שפירא) שיקרו בתצהיריהם כמו גם בעדויותיהם, ולא היתה כל עילה לפיטורין. החרם האקדמי נותר על כנו.