לפני ימים מספר הגבתי כאן, בבלוג שלי, להתנפלות הקשה על ח”כ חנין זועבי, שאמרה שהצעירים הישראלים, תלמידי הישיבה, נחטפו בידי פלסטינים נואשים מ-47 שנות כיבוש; החוטפים אינם “טרוריסטים” , לדעתה, אלא בנים למיעוט מדוכא . שהפכו ללוחמי חופש בלית ברירה ובעל כרחם. הזכרתי את זכויותיה של זועבי, את רדיפתה המתמשכת, ואת הדיוק שבחלק גדול מטענותיה.  להפתעתי המוחלטת, דברי נקראו על ידי אלפי אנשים שבדרך כלל, למיטב ידיעתי, אינם קוראים בבלוג שלי, ועוררו רגשות עזים ותגובות חזקות. קראתי את התגובות, נתתי עליהן את דעתי, ואני מבקשת להגיב, כדי להמשיך את השיח שנוצר (לתדהמתי ולשמחתי). כי הוא נראה לי חשוב מאין כדוגמתו. בדיוק בדיוק מה שצריך לקרות בחברה אזרחית חיה ופועלת ואפקטיבית.

 תגובות שונאות ומקללות לא עוררו בי שום תחושה או מחשבה, ולכן, לצערי, חלפו לידי. תגובות תומכות ומזדהות חיממו את לבי שאינני לבד, ושיש אנשים נוספים אשר כמוני רואים את המורכבות הכואבת כל כך של חיינו. מעניינות ומטרידות במיוחד היו תגובות – לא רבות – שבנימוס, בדרך ארץ ובכאב לא הסכימו עם דברי, וביקשו שאדע זאת ושאבין שפגעתי ברגשות. על אלה המשכתי לחשוב והחלטתי שאני חייבת בתגובה. והנה ניסיון ראשוני לתגובה, שמטרתו היא המשך השיח השפוי – גם אם טעון וכואב – שהתחיל לבצבץ סביב הפוסט הקודם.

כשיצאתי להגנת חופש הביטוי (והקיום) של חנין זועבי, לא עלה על דעתי אפילו לשנייה שהדבר יכול להתפרש כתמיכה בחטיפה של שלושת הצעירים הישראלים. כי הרי מאליו מובן שלא רק שאינני תומכת בחטיפה כזו (בהנחה שזו אכן חטיפה), אלא אני מתנגדת לה בכל לב ומגנה אותה לחלוטין. הרי אני מדמה בלבי, כמו כל אדם שפוי, איך הייתי מרגישה לו היו אלה אנשים שאני מכירה, ונתקפת כאב וחרדה וזעם ותסכול ויאוש – ושלל רגשות קשים. איך אפשר אחרת?

אז איך זה שכל כך הרבה אנשים, מן הסתם שפויים, נורמאליים, נורמטיבים, שמעו בדברי תמיכה בטרור?

אני חושבת ששורש הדבר נעוץ בכך שהבהרתי שאני כואבת את חטיפת הצעירים הישראלים לא פחות – אבל לא יותר – משאני כואבת את הירי בגב בשני צעירים פלסטינים לפני מספר שבועות, ושאר פגיעות שנפגעים אזרחים פלסטינים מזה 47 במעשים שלפעמים הם סתם איומים ולפעמים ברוטליים עד זוועה.

 אני חושבת שרבים ביננו – בדיוק כמו בצד הפלסטיני – מניחים שרגשות ההזדהות פועלים במשחק של סכום אפס: אם אני כואבת על הרג הצעירים הפלסטינים, אם לבי נחמץ כל פעם שאני רואה פלסטיני אקראי, חף מפשע, אזוק ועם פלנלית על העיניים, מובל בחשיכה אל הלא נודע של חקירות אימים – אז בהכרח אינני מזדהה עם כאבם של שלושה צעירים שאולי כפותים עכשיו איפשהו, בחרדה גדולה, ואולי סובלים מהתעללויות שונות. כי רבים ביננו חושבים שאם מזדהים אם סבלו של מישהו “מן הצד האחד” – אז מתנכרים ל”צד השני”. אם חומלים על פלסטינאי – אז בודאי שונאים את הישראלים ולא מזדהים עם כאבם.

אבל אין שום סיבה בעולם לחשוב כך. מי שרואה שני ילדים מכים זה את זה – יכולה להזדהות עם כאבו של כל אחד מהם, לחוש אמפתיה לכל אחד מהם, בלי להתנכר לשני ולשנוא אותו. כי שניהם ילדים, שניהם, אנושיים, ושניהם טובים ורעים ומעבר לטוב ולרוע.

כמו כן נראה לי שההתייחסות העניינית והרציונלית שלי לנושא כל כך כאוב נתפסת על ידי רבים כיציאה מן המחנה, כבגידה, ככפירה בעיקר. אם אני אומרת שלא ידוע לנו דבר על החוטפים – או אפילו שהצעירים אכן נחטפו – ולכן מוקדם לומר משהו רציני על מידת ה”טרוריסטיות” של החוטפים לכאורה — משום מה זה נשמע כאילו אני מכחישה את כאב המשפחות, את החרדה הדאגה ושאר הרגשות האנושיים. כאילו אני כופרת בעצם אנושיותם של הצעירים הישראלים ומבטלת אותה. אם אני מכנה את החטופים “צעירים ישראלים” או “תלמידי ישיבה” ולא “הילדים שלנו” – אז אני לא חלק מן ה”אנחנו” – וזה הופך אותי לחלק מן ה”הם”, ו”הם” זה אויב ושונא, ואני כנראה מזדהה עם האויב ולכן הופכת בעצמי לסכנה שיש להלחם בה ולהשמיד לשם התגוננות והשרדות.

יתכן שאני טועה בכל אחת מן הנקודות הללו, אבל זה מה שהצלחתי לשמוע בין השורות של הדברים שנכתבו לי, וכך הדברים נראים בעיני ברגע זה. ואני חושבת שצריך לדבר עליהם, וללבן אותם, ולחפור בהם ולטחון אותם עד דק. רק כך תהיה כאן חברה אזרחית, ורק כך נוכל להדבר ולהגיע למשהו ולאנשהו.

אני ישראלית. תמיד הייתי. אני חיה בירושלים כל חיי. אני חלק מן הקולקטיב הישראלי ומעולם לא הייתי חלק משום קולקטיב אחר. זהו חלק חשוב מזהותי. אני כואבת את כאב המשפחות והחברים של הצעירים שכנראה נחטפו כמו כל אחד אחר. אבל באותו זמן, ובלי להפסיק לכאוב את הכאב הזה, אני רואה וחושבת ומרגישה דברים נוספים שהם לא פחות חזקים וחשובים. אני רואה ויודעת וכואבת שבמשך 47 שנות כיבוש אנחנו פוגעים באופן מתמשך ונורא בחייהם של המוני אזרחים, חלקם צעירים וחלקם מבוגרים. אנחנו שולטים בהם, מונעים מהם לחיות חיים נורמאליים, פורצים לבתיהם בלילות, עוצרים ואוסרים אותם לרצוננו ועל פי חרדותינו, מעמידים אותם במחסומים שעות על גבי שעות, מונעים מהם מעבר ממקום למקום, מונעים מהם כמעט כל דבר בחיים שאנו עושים כמובן מאליו – ומתעלמים מכאבם. אני מבינה שאין מצב בעולם שאנשים אלה לא יהיו נואשים, וירגישו שהם חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי לשנות את מצבם. הם בני אדם בדיוק כמונו, וככה היינו אנחנו מגיבים במצבם. הם לא יותר או פחות טובים או רעים מאיתנו. הם סובלים. וכל עוד הם סובלים מידנו – אנחנו ניסבול מידם. ואם לא ננסה לפתור את הבעיות ביננו מתוך ראייה הדדית מכבדת – אין סיכוי שלא ניסבול, ואין לנו זכות מוסרית להשקיע את כל רגשותינו רק בפגיעות בנו.

 אני גם רואה שהתנפלות על חנין זועבי דומה להתנפלויות על נשים חזקות, אסרטיביות אחרות: היא מוציאה מאנשים את הרע ביותר. במקום להקשיב לדברים – הם עושים דמוניזציה לאישה, ופותרים את הבעיה על ידי רדיפתה, במקום התמודדות עם מה שהיא מצביעה עליו. זו תופעה מסוכנת. היא מעולם לא הועילה לאף אחד בשום מצב בהיסטוריה, ולא תועיל גם כאן. יש לראות כשנסחפים לסחרור כזה, ולעשות הכל כדי לעצור אותו.

התמיכה בחנין זועבי שנראית לי הכרחית כרגע היא פשוט לנקוט עמדה. פשוט להעז להכריז במרחב הציבורי – כאן, בכל מקום – שאנחנו לא חלק מציד המכשפות, ואנחנו נעשה הכל כדי למנוע השתקה והעלמה שלה ושל דעותיה. המאבק הוא על ביטוי, וצריך להתרחש בביטוי.

שינוי המציאות מוכרח להתרחש באופן פוליטי. מוכרחים לנהל משא ומתן אמיתי שמטרתו באמת השגת הסכם והסדר בין שתי הקבוצות שחיות כאן ביחד, הישראלים היהודים והפלסטינאים שחלקם ישראלים במידה כזו או אחרת וחלקם כבושים. ההתעלמות מכך שהם סובלים כל יום, המחשבה שהכל בסדר כי אצלנו שקט – אלה עוולות מוסריות כבדות, שמחירן בהכרח בצידן. חייבים לדבר על זה, ללחוץ, להצביע, להפגין, לכתוב, לנאום, לשיר שירים – כל מה שחברה אזרחית עושה כדי להביא לתזוזה ושינוי. כן, אני יודעת מצוין שזה מסוכן. אבל גם ההתעלמות וההכחשה מסוכנות, ובלתי מוסריות. ואני יודעת שאנחנו שחוקים ועייפים מכל זה. וחרדים. ורוצים לנוח. אבל אין לנו ברירה. פשוט אי אפשר להמשיך ככה.

אשמח מאוד לארח בבלוג כל תגובה לדברים (כל עוד היא מכבדת אותי ואת הקוראות והקוראים במידה סבירה). ותודה רבה על ההשתתפות.