מזה חודשים אני עוקבת אחר מסע הבחירות האמריקאי, והאסימון טרם נפל. אני מביטה בדמויות, שומעת את הקולות, ועדיין מתקשה להאמין: אשה מתמודדת על מועמדות מטעם המפלגה הדמוקרטית לעמוד בראש המעצמה הגדולה ביותר בעולם. ורבים מאוד הולכים אתה, עומדים מאחוריה, מביעים בה אמון. רבים מאוד חושבים שהיא חכמה מספיק, אמיצה מספיק, נועזת מספיק, מנהיגה מספיק כדי לזכות במירוץ לנשיאות. רבים מאוד מקבלים את האפשרות שאישה תנהיג את העולם החופשי; שתעמוד בראש הצבא הגדול והחזק ביותר; שתהיה האדם המשפיע ביותר בעולם כולו. ככל שאני צובטת את עצמי – עודני מתקשה להאמין. אם קלינטון אכן תהיה נשיאת ארצות הברית – הכל יכול לקרות! אין גבול לחלומות שאפשר לחלום!
אני חושבת על הנשים האמריקאיות שרק לפני פחות ממאה שנה נאבקו מאבק ארוך, עיקש, בודד ומבוזה על הזכות לבחור. על הנשים שטענו שגם הן אזרחיות המדינה הדמוקרטית, וזכאיות לאותן זכויות אזרחיות ואותן הזדמנויות כמו הגברים. על הנשים שהתעקשו שגם הן יצורים תבוניים ומוסריים שיודעים להגדיר את טובתם, להבחין בין טוב לרע, וזכאים להזדמנות לקבוע את גורלם ואת גורל החברה. על הנשים שעשרות שנים לאחר שגברים שחורים הוכרו בארצות הברית כ”בני אדם” הזכאים לזכויות החוקתיות לחירות ולשוויון – לא הצליחו לשכנע את בני זוגן, אבותיהם ובניהם שגם הן “בני אדם” באותה מידה. אני חושבת על הלעג, הזלזול, הסלידה שספגו. הבידוד החברתי, החתירה תחת בטחונן העצמי. הפגיעה במשפחותיהן. האשמתן בטירוף, במחלות, בהיסטריה, בחוסר סיפוק מיני… אילו מישהי מהן היתה יכולה לצפות בהילרי קלינטון, רהוטה, חזקה, מרשימה, נואמת בפני רבבות מצביעיה ונוכח העולם כולו – היא היתה צובטת את עצמה ולא מאמינה.
אני חושבת על נשים אמריקאיות כה רבות לפני עשורים ספורים, ושנים ספורות, ואתמול בבוקר: נאבקות נגד הפליה בעבודה, תקרת זכוכית, הטרדה מינית, נטל כפול, השתקה במשפחה ובמערכת המשפט; נתקלות באותן דעות קדומות, אותו זלזול, אותה הקטנה כמו סבותיהן לפני מאה שנה…
מי שצופים בהילרי קלינטון אולי לא חושבים על רבבות הנשים שנלחמו על מה שנראה כבלתי אפשרי; על מליוני הנשים שממשיכות להלחם כנגד היסטוריה של מוסכמות מפלות, מקפחות ומשעבדות. אבל אלמלא הן – הילרי קלינטון לא היתה עומדת בפני קהל מצביעיה ובפני העולם כולו. אלמלא הן – האפשרות שאישה תהיה נשיאת העולם החופשי לא היתה הופכת מחלום רחוק למציאות.
אין כמו מסע הבחירות בארצות הברית כדי להזכיר שלפעמים חלומות מתגשמים. לפעמים עוברות מאה שנים, ואנחנו לא זוכות לראות בהתגשמותם, אבל מעשינו תורמים את שלהם; מוסיפים לאדווה על פני המים שממשיכה לנוע, להניע, להתפשט ולגדול. ויום אחד היא משנה את העולם. ואז השינוי “מתאזרח” והופך למציאות, ולמובן מאליו, ואנשים לא זוכרים שיכול היה להיות אחרת. ביום האישה הבינלאומי בשנת 2008 אנו נוכחות: שווה לחלום ולעבוד להגשמת החלום.