במה דברים אמורים? מי שקוראת ולו קמצוץ מן המתפרסם במקומותנו בפורומים הציבוריים (המתרבים כפטריות לאחר הגשם) אינה יכולה שלא להבחין ב”ירידות” קטלניות יותר ויותר על יותר ויותר נשים. מכל עבר, בכל תחומי חיינו. על השתלחותו ההיסטרית, הבלתי מקצועית של היועץ המשפטי החדש לממשלה (ושל כל מי ששמחו להתלות בכנף בגדו הגדול) כנגד פרקליטת המדינה היוצאת וצמרת הפרקליטות – אין מה להוסיף מעבר לשכבר נאמר. ואולם מאז הצטרפו כבר רבים וטובים למשתתפים במסיבת הטלות הבוץ. וראו, מן העת האחרונה, את ההתנפלויות על ציפי פינס (מנכ”ל הבימה) ומולי פולישוק בלוך (חברת כנסת). קוראות רבות נבוכות: שהרי ביקורת, כשלעצמה, חיובית היא, ורצויה, ואם חפצות שוויון אנו, וכוח ומקום בחברה, הרי שיש ללמוד לספוג ביקורת, “כמו גברים”. ואולי נשים מסויימות אלה אכן הכזיבו, וראויות, כל אחת בנפרד לביקורת המוטחת בה? אולי הן פשוט לא מספיק מוצלחות. ואולי, באמת, איכשהו נשים מצליחות פחות בכל התחומים הציבוריים, העצמתיים הללו. אולי בכל זאת יש משהו במה שלמדנו תמיד על מקום האישה ומקום האיש. ולמה, בעצם, אני צריכה להסתכן בכישלון ובהכפשות כאלה? אולי עדיף לבלות יותר זמן בבית הבטוח והמוכר ולתת לגברים לעשות את מה שעשו תמיד.

כן. כך בדיוק זה עובד. ומצליח. כך “מחזירים נשים הביתה” ו”מעמידים אותן במקומן”. ולמה לא לגיטימי לבקר נשים המציבות את עצמן במקומות ציבוריים? לגיטימי וגם לגיטימי. השאלה איננה האם מותר לבקר, אלא איך. שכן ישנה ביקורת עניינית, קונסטרוקטיבית, המכבדת את מושא הביקורת, ויש השתלחות סטראוטיפית, החותרת תחת הליגיטימיות של מושא הביקורת, מקשרת אותה עם דימויים משפילים ומקטינים, ומושכת את השטיח מתחת לרגליה. ביקורת כזו אינה מתמקדת בנקודות ענייניות שניתן לדון בהן, לענות להן, ולהעלות טענות לכאן ולכאן, אלא שולחת את אגרופיה עמוק אל מתחת לחגורה.

הסטראוטיפיים השליליים שיצרה החברה הפטריארכלית לדורותיה, ואשר בעזרתם שימרה את ההיררכיה המיגדרית, רבים ומוכרים היטב. נשים דעתן קלה; כל שמעניין אותן הוא ירך חברתן וצבע השיער; הן קשקשניות, מבלבלות את המוח; רגשניות, אינטואיטיביות, מגיבות “מן הבטן” ולא “מן הראש”; הן אינן רציונליות ולא ניתן לסמוך על מקצועיותן; הן יכנעיות צדקניות וחסודות, שונאות מין ושמחת חיים – או זנזונות מטופשות שאינן אלא אובייקטים מיניים נטולי דעת, ועוד כהנה וכהנה וכהנה. כל הדימויים הסטראוטיפיים המוכרים והשחוקים הללו נכונים בדיוק כמו הקביעות כי גברים יהודים הנם שקרנים פתולוגיים, בעלי אף מעוות ויצרים מיניים חולניים כלפי נשים אירופאיות לא יהודיות, או כמו הקביעות כי השחורים קרובים יותר ברמת התפתחותם לחיות היער מאשר לבני אדם (לבנים, כמובן). כזכור, קוראים לסטראוטיפיזציה מסוג זה גזענות (המכילה גם אנטישמיות וסקסיזם). ובעזרתה מדכאים, מחלישים, משתררים, מערערים בטחון עצמי, ומשמרים את כוחם של מי שמפחדים לאבדו לאחרים מהם.

בחינת ההשתלחויות האופנתיות בנשים מעלה כי, בשונה ממרבית הביקורות הקשות המוטחות בגברים, הן מכילות יסודות סטראוטיפיים טיפוסיים, שפגיעתם קשה לא רק במושא הביקורת – אלא בכלל הנשים הנחשפות לה, ואף בגברים הבאים עמה במגע (אלה הנפגעים מן הסקסיזם, ואלה המושפעים ממנה). לשם הדגמה, אתייחס ביתר פירוט לדוגמא מובהקת אחת שהתפרסמה בסוף יולי ב – y-net מחשבים. ב”דעה” מאת אחד גדי שמשון, הוא שופך כאלף מילים מתלהמות על ראשה של חברת הכנסת מולי פולישוק – בלוך. על מה ולמה? לא לגמרי ברור. שמשון איננו מפרש על מה בדיוק הוא מבקר את חברת הכנסת ובגין מה יצא עליה קצפו הארסי, ואינו שולח את חיציו המורעלים אל נקודה עניינית כלשהי. אך הוא מכביר את המילה “בורות” פעמים רבות כל כך, שלא ניתן לצאת מן הכתבה בלא לקשר אינטואיטיבית בין חברת הכנסת ובין בורות. עוד הוא שב ומדגיש שוב ושוב ושוב ושוב כי חברת הכנסת חכמה מאוד “מן הבטן” (ומן הכרס, כי זה מצחיק קצת יותר): תגובותיה מושפרצות להן מן האיזור הנמוך הזה, ממנו, כידוע, נשים גם חושבות וגם יולדות. על פי שמשון, תגובותיה של חברת הכנסת לעולם אינן עוברות דרך ראשה. זאת ועוד: חברת הכנסת היא רגשנית ללא תקנה, ומתרגשת בהיסטריה מכל עלה נידף. היא צדקנית חסודה שונאת סקס ושמחת חיים, ובתוך כך נאבקת גם בקדמה הגברית המצעידה את האנושות קדימה (פורנוגרפיה באינטרנט ושיבוט בני אדם). בקיצור – רמזים עבים לארסנל של סטראוטיפים שחוקים.

ניתן, כמובן, להתייחס לרמזי טענותיו של הכותב אחת לאחת, ולהסביר באריכות מדוע הן רחוקות מלהיות מדוייקות, כיצד הן מטעות במזיד, וכיצד הן מסוות את עמדותיו האישיות של הכותב ומציגות אותן כעמדות נאורות, ליברליות, מדעיות, אובייקטיביות ונכונות באופן מחלט. ואולם לא הכתבה ולא הסגנון הדמגוגי אינם ראויים להתייחסות עניינית כזו. שכן כל הפרטים הקטנים מופרחים כרימוני עשן, אשר נועדו להסיח את הדעת מן העיקר: החתירה היסודית, האלימה, הפוגענית, באישה אשר הגיעה למקום שמעטות בו הנשים מאוד (ואולי ברור עכשיו מעט יותר מדוע). אם נתחיל לשאול את עצמנו האם באמת עמדה חברת הכנסת לבדה מול כל המומחים ודרשה לעצור את התקדמות המדע (אגב, כמובן שלא), האם באמת אין היא מבינה מהו חופש הביטוי באינטרנט והיא מציעה רעיונות חריגים של הגבלתו (אגב, כמובן שלא), והאם סלידתה מפורנוגרפיה בלתי מבוקרת היא נלעגת ופתטית (בהחלט לא) – אם נתחיל להתעמק בכל אלה, נחמיץ, מרוב פרטים, את התמונה הגדולה. התמונה הגדולה מכילה את העובדה כי מבין 120 חברי הכנסת ישנם גברים לא מעטים (וזאת בלשון המעטה) שניתן, הרבה יותר במדוייק, לכנותם בורים, ולהדגים כיצד הם פועלים “מן הבטן” ולא “מן הראש”, וניצבים “נגד הקידמה”. התמונה הגדולה מכילה את העובדה כי גדי שמשון מעיד על עצמו (בבלוג שלו) כי לא סיים לא תיכון, לא תואר ראשון, ולא תואר שני. התמונה הגדולה מכילה את העובדה כי חברת הכנסת בה הרשה לעצמו להשתלח דווקא סיימה חמישה תארים אוניברסיטאיים מאוניברסיטת תל אביב והמכון הבין תחומי בהרצליה. התמונה הגדולה היא כי הגבר המכנה את עצמו בבלוגו “ערס” מרשה לעצמו לשפוך את מררתו על אישה משכילה בעמדה ציבורית בכירה כשם שלא עלה על דעתו לעשות לגבר כמוהו. למה? כי עכשיו מותר. כי אפשר. כי זה עובר. כי היועץ המשפטי לממשלה עשה את זה, ואמני ישראל, ועוד כהנה וכהנה. וברגע שזה מתחיל – קשה מאוד לעצור את ההתדרדרות במדרון.

ברגישות לשונית-חברתית ראויה לציון כתב אהוד אשרי ב”הארץ” של ה – 30 ביולי אודות ההשתלחות הפרועה בציפי פינס. הוא הבחין בקשר בין השתלחות זו ובין ההשתלחויות בפרקליטות, וסיים את דבריו במילים אלה: “האמנם אפליית נשים, או שהנשים הספציפיות הללו הרוויחו את ההשמצות ביושר? הרושם מבחוץ הוא כי גם אם הטענות מבוססות, הסגנון היה חריג. איכשהו קשה לראות “שערות סומרות” ו”התנחלות אמנותית” נגד פינס וארבל ממן זכר. גם על גברים מתנפלים, אבל לא ככה”. שתי נקודות. זיהוי מדוייק ואמיץ. ואולם ארבעה ימים מאוחר יותר (בארבעה באוגוסט), משתלח אשרי עצמי באילנה דיין כפי שקשה להאמין שהיה משתלח באילן דיין. בביקורת תכניתה “עובדה”, הוא מתאר אישה אגוצנטרית, אמביציוזית באופן חולני, אשר מתיימרת להשתוקק לביתיות של ריבה תוצרת בית, אך אינה מפסיקה לרוץ בטירוף אל הצמרת. היא מתחסדת, מרחמת על עצמה, ודשה שוב בנושא השחוק כל כך שעולה על דפי העיתון והטלוויזיה כל יום: המתח בין קריירה וילדים.

ראשית, “הארץ”, כמו ערוצי התקשורת האחרים, ממעט להתייחס לסוגיות מחייהן של נשים בשיטתיות מופגנת. קשה לי לזכור מתי אי פעם עלתה על דפי העיתון סוגיית הקריירה מול הורות (אלא אם מדובר בסקופ סקסי כמו אבות מן הטיפוס החדש אשר מגלים את הדילמה שנשים נקרעות בה). שנית – למה הארסיות המבטלת הזו? ושלישית – מה בעצם היה רע בתכנית? למה לא להראות, פעם אחת, קבוצת נשים מצליחות המתחבטות בקול רם בסוגיה המעסיקה נשים רבות? מי שם את אשרי לבטל תכנית שסביר להניח כי נשים רבות שמחו מאוד על ההזדמנות להתחבר אליה, כמשהו המדבר אליהן (בשונה מכל כך הרבה תכניות בכל התחנות).

ההתנשאות הבלתי מבוקרת הזו מזכירה את קביעתו של חגי חיטרון (מיום 3 באוגוסט ב”הארץ”) כי “מבט נשי עם בילי מוסקונה לרמן כמעט מעליבה את הצופות. הרי ההנחה של התכנית היא שקשקושים כאלה עשויים לעניין אותן”. קשקושים. קשקושים של נשים קשקשניות. בראשית דבריו מבקר חיטרון גם את טל ברמן ואורחו (ששמו אינו מוזכר בכתבה, כנראה משום התחשבות בכבודו וברגשותיו). אבל די להשוות את הטון, את הסגנון, את המילים והנעימה בה הן נאמרות, כדי להבין בדיוק את ההבחנה בין ביקורת שאפשר להטיח בנשים וכזו שאפשר להטיח בגברים. טל ברמן ואורחו, על פי תיאורו של חיטרון, ליהגו קלישאות נדושות ומשמימות שיפה היה להן להישאר על הבוידעם. אבל הם לא “מקשקשים”. הם, הרי, בכל זאת גברים. וגברים לא בוכים ולא מקשקשים. ותכניתו של טל אינה זוכה בביקורת טוטלית, אלא נקודתית בלבד. כשמגיעים לבילי מוסקונה לרמן, לעומת זאת, – הכל קשקושים, עלבון לאינטלגנציה (של הצופות, למען הטעם הטוב), והכללה ביחס לתכנית בכללותה, בכל מופעיה. מלחמה טוטאלית. כי אפשר, ואיש לא ירים גבה.

יתכן שביקורתו הקטנה של אהוד אשרי את אילנה דיין יכולה לחשוף טפח מן המוטיבציה המניעה את גלגלי מכונת ההשמצה הדוהרת. שימו לב לתיאור שהוא מתאר את מושא השמצתו:

“באמת בחורה מעניית, אילנה דיין. קרייריסטית מובהקת, מצטיינת כרונית, דוהרת יותר מעשר שנים בצמרת של מקצוע גברי מובהק, מראיינת אסרטיבית, לעיתים שתלטנית, יותר מרוב הגברים בענף, מחזיקה במו ידיה תכנית תחקירים מובילה ששווה הון בכל מכרז, ובתוך כל זה מנהלת משפחה, מגדלת ילדים, ואפילו מתגלה בראיונות כאישה רגישה ופגיעה עד דמעות”.

פתאום זה מתבהר: היא מושלמת מדי. היא מצליחה מדי. היא הגיעה גבוה מדי. אולי אף גבוה מן הכותב עצמו. וזה בלתי נסבל. כמו ארבל, כמו הפרקליטות, וציפי פינס ומולי פולישוק בלוך ורבות אחרות. אפשר היה לחשוב שהתיאור המפורט של אילנה דיין יציג אותה בהערכה והתפעלות, אך לא – כל הצלחותיה מוצגות בלגלוג מתנשא (באיזו זכות בדיוק?), ורק כפתיח לחתירה יסודית תחת הדמות ותכניתה גם יחד. האם יוצא המרצע מן השק?

הטרדה מינית פוגעת בכבודן ובשוויונן של נשים כיוון שהיא מציקה להן, מביכה, משפילה, פוגעת, מבהילה, עד שהיא גורמת להן להרים ידיים ולהתכנס חזרה הביתה, אל המקום המוגן, בחיקו של גבר חזק, שיבוא הוא במגע עם העולם במקומן, ובתמורה – יגבה מהן כל מחיר שירצה. אבל לא רק הטרדה מינית מבצעת משימה חברתית שמרנית וראקציונרית זו – גם ביטויים אחרים של סקסיזם יכולים להיות יעילים לא פחות: לערער את הנשים שכבר העזו לצאת ולהצליח, ולשלוח מסר מרתיע ומזהיר לאחרות.

אז מה לעשות? קודם כל, לא ליפול בפח, ולא להתחיל לבדוק את אילנה דיין ואת מולי פולישוק בלוך. אין ספק בלבי שהן לא מושלמות. אך אין בלבי גם ספק שהן לא פחות מוצלחות (בלשון המעטה) מרבים מן הגברים סביבן, שאינם מופשטים באלימות ומועמדים לביקורת מדוקדקת. במקום להתעסק בפרטים, יש להתרומם אל מעל לפרטיו של כל מקרה, ולהבחין בתופעה. הפרטים אינם ראויים לכבוד של התייחסות עניינית – כיוון שאינם ענייניים. מה שיש להתייחס ולהגיב עליו, בתקיפות, בשיטתיות, ובלי בושה, הוא עצם התופעה המתגברת הזו של השתלחות מגדרית. כי כשהשדים יוצרים מן הבקבוקים – קשה מאוד להחזירם לשם.