אין חולקת על כך שבהקשר המגדרי, שנת 2017 תיזכר, ככל הנראה, בעיקר בזכות מיזם MeToo, שהחל בארצות הברית וסחף נשים בחלקים רבים של העולם, כולל ישראל. המיזם עודד נשים שנפגעו מינית “לצאת מהארון” ולספר על הפגיעות שחוו; בלי להסתתר, בלי להתבייש, בלי להרגיש אשמה. להביט בעיניהם של תוקפיהן, קרוביהן, החוגים החברתיים שלהן והציבור הרחב, ולומר ללא חשש: שמי פלונית, ואלמוני פגע בי מינית. הוא תוקפן, אני נפלתי קרבן להתנהגותו התוקפנית, ואני חושפת אותו כדי להעיד על מעשיו המזיקים ולהביע בכך את עוצמתי ואת בטחוני בעצמי.

החיבוק הציבורי הרחב שניתן לנשים שוברות שתיקה מאפשר את תהליך החשיפה ללא תשלום מחירים גבוהים מדי מצד הקרבנות שמעזות לחשוף ולהחשף. זו עמדה ציבורית מהפכנית, שאינה מחפשת את האשמה אוטומטית אצל האישה, אלא מכירה בכך שגברים, גם אהודים, מוצלחים, בכירים, מנצלים לרעה את כוחם העודף ופוגעים בנשים שסביבם. פגיעה זו היא חלק בלתי נפרד מן המבנה החברתי הפטריארכלי, השורר ברוב חלקי העולם אלפי שנים. אך ההבניה החברתית המסורתית של אישה שנפגעה מינית כפתיינית, זנותית, שקרנית, סחטנית ופגומה יצרה קשר של שתיקה, מנעה מנשים לחשוף פגיעות מיניות וגוננה על גברים שהרשו לעצמם להשתמש בנשים כאובייקטים מיניים. המאבק הפמיניסטי המודרני מנסה כבר למעלה ממאה שנים לקעקע את קשר השתיקה הזה, אשר מנציח את המבנה החברתי הפטריארכלי. מיזם MeToo הוא צעד חשוב קדימה בדרך להסרת מחסומי הבושה והאשמה של נשים נפגעות תקיפה מינית.

יחד עם זאת, עם כל החיוב שבו, המיזם מכיל גם היבטים מדאיגים. הוא מתרחש בזירה הציבורית, ללא כללי משחק המקובלים בעולם המשפט, כמו, למשל, חזקת החפות, דרישת ההוכחה, התיישנות, מידתיות, התחשבות בכלל נסיבות האירוע, וכמובן, מעל לכל — הבהרת המותר והאסור לפני שעונשים. כללים אלה מגינים על זכויות נאשמים, שגם הן, כמו זכויות נשים, שייכות לזכויות האדם, ויש להקפיד עליהן כדי לא להעניש בלי שמזהירים מראש, לפגוע באנשים לא נכונים, או לענוש בחומרה רבה מדי. בהעדר כללי משחק המגינים על נאשמים או נילונים (מי שהתלוננו עליהם), כל עדות המושמעת בחלל הציבורי — עלולה להתפס כאמיתית, בלי שנבדקה בשום צורה; כל חוויה של פגיעה עלולה להתפרש על ידי הציבור כעבירה (גם אם היא לא מוגדרת כך בשום מקום); על כל אירוע שניתנה עליו עדות, הציבור עלול לדרוש ענישה כבדה, בלי להתחשב בנסיבות הספציפיות; אנשים עלולים להענש על התנהגויות שבצעו לפני שנים רבות, גם אם השתנו מאז ושינו את דרכיהם; התנצלות והתחייבות להיטיב דרכים עלולות לא להילקח בחשבון.

כך, לצד הערך הרב בשבירת קשר השתיקה,מיזם MeToo מכיל בחובו סכנות של ממש לזכויות אדם ולשיח הציבורי. סכנות אלה מעוררות בנשים ואנשים  רבים תחושה לא נוחה שהמיזם אינו מקדם את כבוד האדם וזכויותיו, אלא מוסרנות, פוריטניות, רתיעה ממיניות, נקמנות, עריפת ראשים, לינצ’ים וביוש. תחושה זו עלולה לגרום לרבים ורבות מאיתנו למאוס בעיסוק בהטרדות מיניות מכל וכל וזהו נזק כבד.

אז איך משיגים “גם וגם”? גם שבירת קשר השתיקה המגונן על תוקפנים וגם הגנה על זכויות נאשמים? על ידי אכיפה וישום הוגנים, יעילים ורגישים של החוק. כי בישראל, בשונה מאשר בארצות הברית, יש, כבר משנת 1998, חוק למניעת הטרדה מינית, אשר קורא לשבור את קשר השתיקה, לבחון ברצינות עדויות על הטרדות מיניות, ולהוקיע תוקפנים מיניים. החוק מתווה דרך מאוזנת ורצינית לחשוף הטרדות מיניות ולטפל בהן תוך הגנה מירבית על זכויות כל הנוגעים בדבר. הבעיה היא שהחוק אינו מיושם ואינו נאכף באופן משביע רצון. לכן נשים ישראליות נזקקות לכלים אמריקאיים, שיש בהם סכנה. התפשטותו של מיזם MeToo האמריקאי בישראל היא, לכן, עדות צורבת לכישלונן של מערכות אכיפת החוק. כישלון זה גורר אמריקניזציה שתוצאותיה מסוכנות יותר מאשר יישום נכון של החוק הישראלי.

רבות ורבים אינם יודעים זאת, אך בארצות הברית, חלוצת ההכרה בתופעת ההטרדה המינית ובנזקיה, אין חוק מדינה האוסר הטרדה מינית. כבר לפני עשרים וחמש שנים קבעו בתי המשפט האמריקאים שמעסיקים חייבים להבטיח לעובדותיהם סביבת עבודה נקיה מהטרדה מינית, ושכישלון לעמוד בחובה זו גורר תשלום פיצויים גבוהים. המטריד עצמו אינו מובא לדין ואינו נותן את הדין על מעשיו; האחריות היא אך ורק על המעסיק, כלפי עובדות שלו. והמחיר הוא כספי בלבד (פיצויים, לא ענישה פלילית). ומחוץ לעולם העבודה וההשכלה — בכלל אין דין ואין דיין: בהעדר חוק כללי האוסר הטרדות, לא ניתן לתבוע בגינן. במציאות זו, נבחר בארצות הברית נשיא שהוקלט מודה בהטרדות מיניות שביצע (דונלד טראמפ); אי אפשר היה להעמידו לדין, כי אין איסור להטריד.  זה הרקע החברתי והמשפטי שבתוכו נולד המיזם הציבורי MeToo; בהעדר חוק, כשהמערכת המשפטית אינה יכולה להתערב, נשים נקראות לחשוף ולהוקיע את תופעת ההטרדה המינית בזירה הציבורית. אולי בעקבות המיזם והשינוי הנורמטיבי שהוא דורש ומחולל, ינוסחו בארצות הברית תקנות או חוקים השוללים הטרדה מינית גם מחוץ ליחסי עבודה.

המצב אצלנו שונה לחלוטין. בישראל, שכבר לפני כמעט עשרים שנה הפיקה לקחים מן הניסיון האמריקאי, חוקקה הכנסת בשנת 1998 חוק מדינה האוסר להטריד מינית כל אדם (גבר או אישה), בכל הקשר, בכל מקום, בכל זמן. האיסור חל בעבודה ובלימודים — אך גם ברחוב, בבית, בתחבורה הציבורית ובכל מקום. החוק הישראלי גם מגדיר בדיוק מהן ההתנהגויות המהוות הטרדות מיניות אסורות, ומבחין בינן ובין התנהגויות שאולי אינן נעימות, מנומסות או מכבדות — אך אינן אסורות; בארצות הברית, באין חוק, אין הבחנה מפורשת כזו. (תזכורת, החוק הישראלי אוסר 1. סחיטה מינית באיומים, 2. מעשה מיני, לא כולל חדירה, באדם אחר שאינו מסכים לכך; 3. הצעות מיניות חוזרות ונשנות למי שהראה שאינו מעוניין בהן, או שהוא כפוף למרותו של המציע; 4. התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותו של מי שהראה שאינו מעוניין בהתייחסויות, או שהוא כפוף למרותו של המתייחס; 5. ביזוי והשפלה של אדם על רקע מינו, מיניותו או נטייתו המינית; 6. הפצת תמונות של אדם בהקשר מיני, ללא הסכמתו). החוק הישראלי גם מטיל אחריות על כל אדם להציג גבולות לסובבים אותו ולהבהיר להם מתי התנהגות מינית אינה רצויה לו והופכת להטרדה (החריג הוא יחסי מרות: כשאדם כפוף למשנהו, הוא אינו נדרש להבהיר לבכיר ממנו שהתנהגותו אינה רצויה לו; הבכיר נדרש להבין זאת בעצמו).

מכיוון שבישראל החוק קובע הן את הנורמות החברתיות והן את האיסור המשפטי בתחום ההטרדה המינית, אפשר היה לחשוב שאין צורך במיזם חברתי כגון MeToo: כל הנדרש הוא לפעול על פי החוק. אילו רשויות אכיפת החוק טיפלו כהלכה בתלונות על הטרדות מיניות, אזי כל אישה או גבר היו יכולים לזהות הטרדות אסורות, להתלונן עליהן (במקומות העבודה, בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט האזרחיים או במשטרה), ולקבל מענה. העובדה שכל כך הרבה נשים (וגם גברים) בוחרים לספר על הטרדות מיניות שחוו בכלים חוץ משפטיים מעידה על כך שמעסיקים, ממונות על מניעת הטרדה מינית, בתי דין לעבודה, בתי משפט וכמובן המשטרה והפרקליטויות, שהם הגופים הממונים על אכיפת החוק, אינם משכילים להמציא פתרונות המניחים את דעת הציבור.

התוצאה היא שבמקום להשתמש בכלים המשפטיים המגוונים, המדויקים והמאוזנים הקיימים בישראל, ישראליות וישראלים מצטרפים למיזם אמריקאי, שיוזמיו האמריקאים נזקקים לו מפני שלא עומדים לרשותם הכלים המשפטיים שכן קיימים אצלנו. אמריקניזציה מיותרת זו מדאיגה, מפני שכאמור, מיזם MeToo, עם כל הברכה שבו, גובה מחירים כבדים.

בקיצור, בארצות הברית מיזם MeToo נועד להוליד נורמות חברתיות ומשפטיות ברורות בתחום ההטרדה המינית. בישראל, בה נורמות כאלה נחקקו לפני כמעט עשרים שנה, חיקוי האמריקאים לא בהכרח יועיל, ועלול גם להזיק. מה שצריך לעשות אצלנו זה לכוון את המחאה הציבורית לרשויות המגוונות האחראיות על אכיפת החוק: מעסיקים, ממונות על הטרדה מינית במקומות עבודה, בתי דין לעבודה, בתי משפט, משטרה ופרקליטויות. כל הרשויות הללו חייבות להתעורר, לקבל אחריות על כישלונן, ולהשתפר. כישלונן המתמשך הוליד חשיפה ציבורית לא מתוחמת, ונזקים לאנשים שהואשמו אולי לא בצדק או בחומרה יתירה. תיפקוד ראוי שלהן יעודד נשים להתלונן בהליכים שהחוק מתווה, ולנהל את תלונותיהן במסגרת כללי משחק ברורים והוגנים לכל הנוגעות והנוגעים בדבר.