למי שמתעקשים עדיין לא להבין את הקשר בין המהפכה המשטרית המתחוללת בימים אלה בישראל ובין הכיבוש הישראלי של האוכלוסיה הפלסטינית אני ממליצה בחום לצפות בסרטם של עידית אברהמי ונועם שיזף, “H2: מעבדת השליטה”. כן, הסרט התיעודי החדש ששר התרבות (אזניים תצלינה) מיקי זוהר מאיים לשלול ממנו רטרואקטיבית מימון ציבורי, מפני שהוא מציג לאשורה את המציאות המזוויעה של חיי העיר חברון. כוונת יוצריו של הסרט היתה להתריע שמה שעשו המתנחלים בברוטליות שיטתית בחברון – הם עושים ויעשו בשטח הכבוש כולו. אך בימים אלה, צופי הסרט וצופותיו צריכים לראות שמה שעשו מתנחלי חברון אט אט לעיר הפלסטינית ולצה”ל – הם עושים עכשיו לנו, למדינת ישראל ותושביה. הצפיה בסרט מבהירה כי השתלטותם השיטתית, האלימה והבלתי מתפשרת על העיר הפלסטינית היא מעבדה לא רק לשליטה בכל השטחים הכבושים, אלא גם בנו. לכן המאבק בהשתלטות העוינת הזו אינו יכול לעצור בקו הירוק; הוא חייב לחול גם על לב המאפליה.
“H2: מעבדת השליטה” פותח בקטע מסרט ארכיון המציג את כיבוש חברון בידי צה”ל בשנת 1967; קולו של קריין ישראלי מסביר לצופים שתושבי העיר מסתתרים בבתיהם, אך עד מהרה יגלו שאין להם מה לחשוש מפני צה”ל, והם יוכלו לחזור לשגרת חייהם. אלא שאז, בשנת 1968, מחליטים הרב לוינגר וקומץ נאמניו לחדש את ההתישבות היהודית בחברון. פונדמנטליסט קנאי ובלתי מתפשר, לוינגר נחוש להפוך את חברון לעיר יהודית; לשיטתו, לערבים אין מה לחפש שם. צעד אחר צעד, בית אחר בית, הוא ושאר מתנחלי חברון משתלטים על מתחמי מגורים, ממררים את חייהם של התושבים הפלסטינים, דוחקים את רגליהם ומשתקים את חייהם. בטוחים בצדקת דרכם הקדושה ואטומים לחלוטין לזולתם, הם יורים, פוגעים ברכוש, מקללים ומאיימים. וכך קומץ קטן של פנאטים דתיים לאומנים מצליח להרוס את רקמת חייה של עיר שלמה, להמית את הכלכלה ולשבש כל אפשרות לחיים אזרחיים נורמאליים.
כדי להשיג זאת, המתנחלים רותמים לשירותם את צה”ל. כדי להבטיח את קיומם האדנותי בלב אוכלוסיה כבושה גדולה שעוינת אותם, צ”הל נדרש להקים מחסומים, לסגור רחובות, לפלוש לבתים, לעצור תושבים פלסטינים. ואט אט, שנה אחרי שנה, חייליו עושים מעשים אכזריים ופוגעניים יותר ויותר. וכשהאוכלוסיה הכבושה מעזה להתקומם – צה”ל מכביד את עולו עוד ועוד. למעשה, גם כשרוצח יהודי מן ההתנחלות, ברוך גולדשטיין, טובח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה, צ”הל מטיל עוצר של שלושה חודשים לא על המתנחלים, אלא דווקא על הפלסטינים, ומצר את צעדיהם עד יותר. כדי להבטיח את הסדר. בהתנהגותם האלימה, הפרובוקטיבית, המתנחלים הופכים את חיילי צה”ל לקלגסים שליבם נאטם והם מבצעים מעשי זוועה כעניין שבשגרה. שאול יהודה, מי ששרת בחברון בתקופת האינתיפדה השניה והקים בעקבות זאת את ארגון שוברים שתיקה, מתאר בסרט כיצד נדרש לירות רימונים אל תוך אוכלוסיה אזרחית; כיצד פקדו עליו להלחים מבחוץ את דלתות הברזל של בתים ברחוב השוהדא, כשהמשפחות המתגוררות בהם סגורות בתוכם. ויש גם זוועות גדולות יותר.
אחרי שהתאמנו בהצלחה רבה על חברון, בטחונם של מתנחליה התחזק, תאבונם גדל, ועתה הם ובני בריתם משתלטים על מנגנוני מדינה נוספים כדי להשתלט על כלל אוכלוסית ישראל. אחרי הבחירות האחרונות הם השתלטו על “המשרד לבטחון לאומי”, כלומר על המשטרה ומשמר הגבול, על משרד האוצר ותקציב המדינה, על תכניות החינוך של כלל תלמידי ישראל. באמצעות אלה הם מתכוונים להצר את צעדינו, למרר את חיינו, להנדס את מוחות ילדינו, לשתק את פעילותינו ולשלוט באדנותם המתנשאת בכל תחומי חיינו. בדיוק כפי שלמדו לעשות בחברון. הם מתכוונים לפגוע בחופש הביטוי שלנו, בחופש ההפגנה שלנו, בחופש ההגדרה העצמית, בחופש שלנו מדת ובאפשרותנו להגן, באמצעים משפטיים, על כלל זכויותינו וחירויותינו. באדיבותו של ראש ממשלה נאשם בפלילים, שמוכר אותנו למי שמוכן למלטו מן הדין, מתנחלי חברון הגיעו לבסוף גם אלינו, עם הברוטליות, האדנותיות, והדה הומניזציה של הזולת. כל התכונות ששיכללו בחברון.
בהפגנת השבת האחרונה בירושלים, מול בית הנשיא, השתתפה קבוצת צעירים מתנגדי כיבוש, free Jerusalem. חבריה, מלווים בתיפוף קצבי, קראו ססמאות המופנות באותה נשימה נגד המהפכה המשטרית ונגד הכיבוש. הססמאות הדגישו את חשיבות הדמוקרטיה, שלטון החוק, שוויון, חירות וצדק – לכל מי שחיים כאן; “דמוקרטיה לכולם, מן הירדן ועד הים”. ירושלמים לא מעטים שנכחו בהפגנה שמעו את הססמאות, שקלו אותן – והצטרפו לקריאות. מאות שבאו להפגין למען עצמם – מצאו את עצמם דורשים חירות, צדק, שוויון ושלטון חוק לכולם; גם לישראלים וגם לפלסטינים. כי אם עוצרים לחשוב על זה, מה יותר הגיוני מכך שכל הדברים שאנו דורשים לעצמנו – נדרוש גם בעבור מי שחיים תחת שליטתנו? אם אנחנו מסרבים להכבש על ידי מתנחלי חברון – איך אפשר להפקיר אנשים אחרים לשלטונם הדכאני?