הפמיניסטיות הוותיקות בינינו זוכרות את הימים בהם התחבטנו בדילמה האם נכון להצביע עבור “מפלגת נשים”, שתביא לייצוג נשים בפרלמנט הישראלי, או למפלגה בעלת אידיאולוגיה מדינית-חברתית ההולמת את השקפת עולמה של כל מצביעה. והנה, בבחירות המתרגשות על ראשינו נתייסר ונתחבט בקשיים רבים, אך דילמה זו לא תדיר שינה מעינינו: הפעם אפשר לבחור גם בנשים וגם באידיאולוגיה מדינית-חברתית הקרובה ללבנו. היינו כחולמות: כמעט כל אחת מאיתנו יכולה להזדהות עם אחת משלוש המפלגות בהנהגה נשית, המציעות, כל אחת, גם דרך אידיאולוגית ברורה וגם ייצוג נשי הולם (יחסית).

מצביעות ימין-שפוי תמצאנה בנסיכת הליכוד, ציפי לבני, מנהיגה ימנית מתונה, נקיית כפיים, בעלת ניסיון מדיני, ולצדה נשים כרחל אדטו ואורית זוארץ. מי שמחפשות מרכז, תמצאנה במפלגת העבודה המתחדשת של יחימוביץ’ מרכז סולידי עם קבלות, שדם המחאה החברתית הוזרק לעורקיו, ועמו גם נשים כמירב מיכאלי, סתיו שפיר, מיכל בירן, נדיה חילו ונינו אבסדזה. ומי שמזדהות כשמאל חברתי ומדיני – אותן מייצגת מרצ, שתחת הנהגתה של זהבה גלאון לא חששה להתנגד למלחמה המיותרת בדרום, ולתמוך בפנייתו של אבו מאזן לאו”ם, בבקשה להכרה מדינית. מיכל רוזין ותמר זנדבר משובצות במקומות הרביעי והשישי ברשימה. אז מה מעיב על השמחה? גדודי הפרשנים, המסתערים מעל כל במה וקורעים לגזרים את כל המפלגות, לרבות אלה שבהנהגה נשית. קיתונות נשפכים על ראשה של לבני, שנעלבה ופרשה, שהתמהמהה עד בוש בשובה לזירה, ושתנועתה אינה מתנהלת באופן דמוקרטי. יחימוביץ’ נשפתת ברותחין על היד התקיפה שבה היא מנהלת את מפלגתה, ועל מאמציה הבוטים לכפות על העבודה את הדימוי הסולידי שבחרה עבורה. מגלאון לרוב מתעלמים, וכשלא – לועגים שלא השכילה להתחבב על ציבור הבוחרים ולקנות את ליבם, ואף איבדה בדרך את התמיכה הסקטוריאלית של ההתיישבות העובדת.

הכל נכון. ובכל זאת, אם נתעלה מעל לריגוש המיידי של הטחת בוץ ושמחה לאיד, לא יכול להיות ספק ששלוש המפלגות בהנהגה נשית עולות לאין שיעור על מתחרותיהן, שבהנהגה גברית. בימין, התמהמהותה של לבני טובה אלפי מונים מהתמכרותה של הליכוד-ביתנו, מפלגה על טהרת הגבריות (האשכנזית), לחזון ההתנחלות ההרסני ולמעגל הקסמים של נקמת הדם האינסופית. במרכז, היד התקיפה של יחימוביץ’ תקיפה הרבה פחות מזו של יאיר לפיד, שקובע בהבל פה מי ברשימתו, האם תהיה לה דמות, וכיצד תוגדר דמות זו בכל רגע נתון. ובשמאל, מר”צ היא המפלגה היחידה המציעה שמאל ציוני, נשים, ואינה מתפתלת כדי להגן על דיקטטורים רצחניים במדינות ערב או על לאומנית (ערבית) בכסות שמאלנית. 

נודה על האמת: המפלגות בהנהגה נשית אינן מושלמות; אבל הן עולות לאין שיעור על אלה בהנהגה גברית. אז למה הן חוטפות בעיטות ויריקות מכל עבר, לפחות כמו מתחרותיהן שבהנהגה גברית? למה אפילו בוחרות נשים מעדיפות את המפלגות הפטריארכאליות? שמא עודנו בוחנים נשים בפוליטיקה, כמו בשאר התחומים, בזכוכית מגדלת עבה במיוחד? שמא המפלגות שבראשן נשים אינן מספיק יפות ואינן מספיק אופות, בשעה שמן המפלגות הגבריות אין כל ציפיות כאלה?

ואם בשיקולי הצבעה עסקינן, אגע בנקודה נוספת המטרידה בוחרות מתבלטות רבות מן ה”מרכז-שמאל”: איך להכריע בין האהדה ליושרה של מרצ, ובין יתרון הגודל של העבודה? למתלבטות אלה אני מציעה שני פרמטרים. הראשון – עד כמה סולדת נפשה של המצביעה המתלבטת מהצטרפות מפלגתה לממשלת נתניהו, במקרה שהליכוד-ביתנו תהיה המפלגה שתרכיב את הממשלה הבאה. במקרה כזה, סביר שהעבודה תנסה להלחם על דרכה מתוך שורות הקואליציה, ואילו מרצ – תלחם בממשלה מן האופוזיציה. הפרמטר השני צריך להיות את מי, בכל אחת מן המפלגות, יכניס קולי לכנסת. תשובה לשאלה זו תלויה, בכל רגע נתון, בסקרים, ולכן על המצביעה המצפונית להתעדכן בטרם צאתה אל הקלפי. על פי הסקרים השולטים בחיינו כרגע, נראה שמקומן של שש נשות העבודה מובטח; במרצ, לעומת זאת, נאבקת פמיניסטית צעירה ואנרגטית, תמי זנדברג, על כרטיס הכניסה. בקונסטלציה זו, מי שמתלבטת בין שתי המפלגות ומחפשת נימוק שיכריע לכאן או לכאן – תעדיף לתת את קולה לתמי זנדברג.

ואגב, כל האמור כאן לבוחרות נשים – נכון בהחלט גם לבוחרים גברים, בין שהם פמיניסטים, או סתם חפצים בטובת המדינה ואזרחיה.

(המאמר הופיע באתר עיתון הארץ)