בהחלטה חריפה וחד משמעית קבע בג”צ שהיועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין ומפכ”ל המשטרה רוני אלשייך קיבלו החלטה שאיננה סבירה, בהליך בלתי תקין שאינו עומד בסטנדרטים בסיסיים של מנהל תקין. זוהי קביעה חמורה ביותר, שהיתה צריכה להיות מובנת מאליה גם ליועץ המשפטי, גם למפכ”ל, גם לשר הממונה וגם לכלל הציבור מהרגע הראשון. יש לנשום לרווחה ולשמוח שבג”צ עדיין מעז למלא את תפקידו כשומר הסף האחרון, אך למחות ולדרוש תשובות לכך שהמובן מאליו לא היה מובן מאליו לנושאי תפקידים בכירים וחשובים במערכת אכיפת החוק.
אזכיר את הנקודות העיקריות לגביהן קבע בג”צ שעמדת היועץ המשפטי והמפכ”ל לא היתה סבירה:
1.היועץ המשפטי לממשלה והמפכ”ל קבעו משום מה שאין תשתית ראייתית מספיקה, ושבמצב של “מילה מול מילה” (מילה של המתלוננת צ’ מול מילה של הנילון, רוני ריטמן) עדיף לא לעשות דבר; בג”צ מזכיר את העובדה הבסיסית שבנוסף למתלוננת ולנילון היתה עדות חד משמעית של קצינה אחרת, בלתי קשורה, שנכחה במקרה באחד האירועים הקשים ביותר, והעידה שריטמן רדף אחרי צ’, תפס אותה בידו ומשך אותה אליו. מכיוון שריטמן טען שלא היו דברים מעולם – יש שתי עדויות בלי תלויות השוללות את עדותו ומציגות התנהגות חמורה.
- המפכ”ל קבע שרדיפתו של ריטמן השיכור אחרי צ’, אחיזתו בה בכוח ומשיכתו אותה אליו ניתנת לפרשנויות שונות, ולכן לא חייבים לקבל את פרשנות המתלוננת שזו היתה תקיפה מינית. בית המשפט מזכיר בעדינות שהמפכ”ל שכח להסביר מהן הפרשנויות העלומות האחרות, ושקשה מאוד להעלות אותן על הדעת…
3.המפכ”ל בחר לא לעשות דבר בעיקר משום טענה שלו על רדיפה של ריטמן על ידי קבוצה של קצינים שהשתמשו בצ’ כדי לחסל חשבונות. בג”צ קבע שהמפכ”ל לא הביא שום תשתית ראייתית להאשמה חמורה זו, ולכן, בהעדר כל בסיס, אי אפשר בשום אופן להתייחס אליה ברצינות ולהשתית עליה החלטות.
- בג”צ קבע שהמפכ”ל התעלם לחלוטין מהתבטאויותיו החמורות מאוד של ריטמן עצמו, בחקירתו, בהן הוא מודה במילים מפורשות שהוא נהג להגיד דברים סקסיסטים ושוביניסטיים כמו שלדעתו כל אדם נורמאלי ובריא בנפשו עושה. התבטאויות אלה מחייבות תגובה חריפה של הממונים עליו, וכזו לא היתה.
ההתבוננות בנקודות מצמררות אלה מזכירה, למרבה הצער, את התנהלותם של ראשי המדינה בישראל מזה מספר שנים. התנהלותם של ריטמן ואלשייך מהדהדת במדויק את התנהלותם של נתניהו ואולמרט לפניו (שני נסיכי הליכוד, ילדי שעשועים), ושל רבים ורעים במורד ההיררכיה השלטונית:
א. אין קבלת אחריות, אין הודאה בטעות, אין הבעת התנצלות, אין נכונות לשלם מחיר על התנהגויות נלוזות. במילים פשוטות: אין יושרה, אין אישיות, שלא לדבר על דוגמא אישית…
ב. במקום להתמודד עם כשלונות אישיים – מיד מפריחים תאוריות קונספירציה, רדיפה. בעל הכוח והשררה, החזק, מיד מתבכיין ומציג את עצמו כחלש מסכן שכוחות אופל מסתוריים חותרים תחתיו. יהיו אלה התקשורת, “השמאל”, או קצינים בכירים במשטרה שרקחו קנוניה מסתורית…
ג. מתנהלים באופן בריוני, אנוכי, חסר מעצורים, בבטחון שאין דין ואין דיין. אחר כך משקרים במצח נחושה, וחוזרים על השקר שוב ושוב ושוב עד זרא, עד שלאיש אין עוד כוח לעסוק בכך יותר…
ד. נצמדים לחוק היבש, ומתעלמים מכל דבר מעבר לאותיות הדין הפלילי: לא נורמות, לא ערכים, לא דוגמא, לא מופת. ראש הממשלה דורש “מתנות” של סיגרים ושמפניות במאות אלפי שקלים, וחוזר שוב ושוב ושוב על עמדתו של עו”ד ויינרוט שהסרחון לא חוצה את רף הדין הפלילי, ולכן אין בעיה. ריטמן דורש לעצמו חיבוקים ונשיקות ונענוע תחת של קצינות משטרה כדי שיהיה לו יפה בעיניים, והיועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין קובע שזה לא עבר את הרף הפלילי, ושעל ההיבט המשמעתי חלה כבר התיישנות – אז הכל בסדר. אין נורמות, אין “התנהגות לא הולמת”, אין שום דבר חוץ מאשר עבירה פלילית יבשה.
כשהדג כל כך מסריח מראשו – מה נלין על אזובי הקיר? אבל צריך לראות איך פטריות הרעל האלה מתפשטות בכל מקום, מכרסמות במעט הנורמות הציבוריות שהתחלנו לכונן במדינה הזו, ודוחקות אותנו אחורה אל מדינות עולם שלישי מושחתות ומיתממות. ההבדל בין חברה אזרחית מתוקנת של מדינה חזקה, לבין מדינות בננה למיניהן, הם ערכים ונורמות שנתפסים כמובנים מאליהם והכל עומדים עליהם: עובדי הציבור, נבחריו, משרתיו – ובעיקר הציבור עצמו.
הרבה נאמר וייאמר עוד על החלטת בג”צ, והתקשורת הציבורית עושה עבודה מצוינת בהבאת הביקורת החריפה למודעות הציבור. אסתפק לכן בהעלאה של נקודה אחת שלא ראיתי נידונה מספיק.
התנהגותו של ריטמן כלפי הקצינה שהיתה כפופה לו היתה מחפירה. התנהגויות סקסיסטיות כוחניות ופוגעניות חוזרות ונשנות שלו פגעו בסביבת העבודה שלה ומררו את חייה. הדברים התרחשו (כפי שהזכיר בג”צ בצדק) לאורך זמן, ועצם התמשכותם גרמה נזק גדול הן לצ’ עצמה והן לסביבת העבודה כולה שהושחתה באופן שיטתי. עם זאת, יתכן שההתנהגויות אכן לא חוצות את הרף הפלילי, ולא היה צריך לפתוח בהליך פלילי מקום בו היו התבטאויות ונגיעות לא מסוכנות. ההליך הפלילי צריך להיות האמצעי האחרון למקרים החמורים ביותר, ולא לכל חציית קווים. נכון היה יותר שההתנהגויות הללו יידונו בהליכים משמעתיים. האם צריך היה לפטר את ריטמן? בדרך כלל הייתי אומרת שלא, אלא לנזוף בו, אולי להעבירו לתפקיד אחר, להרחיקו מן המתלוננת, לדרוש ממנו לעבור קורס בהתנהגות הולמת לשים אותו על תנאי. פיטורים הם ענישה חמורה מאוד שהולמת התנהגויות חמורות עוד יותר מאלה של ריטמן – ולצערנו לא חסרות כאלה.
אבל זא לא סוף הסיפור. אחרי הגשת התלונה עליו, רימטן עשה כל שביכולתו לפגוע בצ’ המתלוננת. הוא התבכיין בטענות של קנוניה נגדו (רודפים אותו), האשים אותה בהופעה זנותית, השחיר את פניה, והצליח להזיק לה בכל צורה בעודו נאחז בקרנות המזבח. על פי כל נורמה ציבורית – זו בושה. זה לא מנהיג בגוף אכיפת החוק שאפשר לסמוך על יושרתו, שיקול דעתו, ערכיו. ואם ללכת על פי החוק היבש שכה חביב על המתבכיינים החמקנים: על פי החוק למניעת הטרדה מינית זוהי התנכלות, שהיא עבירה חמורה עוד יותר מאשר ההטרדה המינית עצמה. על עצם ההתנהגות הסקסיסטית הכוחנית המחפירה ריטמן צריך היה לקבל אחריות, להודות, להצטער ולהתנצל. על ההתנכלות צריך להעמידו לדין משמעתי ופלילי כאחד. ועל עבירה זו לא חלה התיישנות. היא נעברה בשנים האחרונות. וכן, גם המפכ”ל והגוף המשטרתי כולו ביצעו התנכלות. לכן ראוי להשתמש בחוק למניעת הטרדה מינית ולתבוע הן את ריטמן והן את המשטרה והעומד בראשה על התנכלות. זוהי עבירה חמורה מאוד מאוד, המצויה בחוק, ולא עושים בה די שימוש. זה הזמן להתחיל!!