מדי יום עיני עוברת על מודעות הכנסים וההרצאות המתפרסמות בעיתון היומי שאני קוראת. מדי יום, מרבית הכנסים וההרצאות האקדמיים המתפרסמים, בכל רחבי הארץ, מכילים כמעט אך ורק גברים יהודים (ולרוב גם אשכנזים, אם כי פחות). לפעמים מקשטת אישה של כבוד איזשהו פנל (לרוב כיושבת ראש: תפקיד שמאפשר לשים שם נשי על ההזמנה בלי באמת לתת לה לפתוח את הפה). לרוב איני טורחת לכתוב על כך, מכיוון שהתופעה היא יומיומית, ואי אפשר להלאות את הקוראות והקוראים בספירה בלתי פוסקת של ההדרה. אבל מדי פעם משהו מצליח לעבור כל גבול, ואי אפשר לשתוק. אז הנה דוגמא. ביום שלישי, 23 בדצבמר, בעמוד 8 של “הארץ” התפרסמה המודעה הבאה:
 
האקדמיה הלאומיל הישראלית למדעים מברכת את החברים החשים עם הצטרפותם לאקדמיה.
בישיבה הפתוחה של האסיפה הכללית:
דברי פתיחה – פרופ’ מנחם יערי, נשיא האקדמיה,
הצגת החברים החדשים – פרופ’ רפאל משולם, יו”ר החטיבה למדעי החברה,
                                        פרופ’ יוחנן פרידמן, יו”ר החטיבה למדעי הרוח,
הרצאות הבכורה:
 
פרופ’ מנחם ברינקר,
פרופ’ מוטי הייבלום,
פרופ’ אהוד הרושובסקי,
פרופ’ גדליה סטרומזה,
פרופ’ אהרן רזין,
פרופ’ יואל רק.
 
בבית האקדמיהף רח’ ז’בוטינסקי 43, ירושלים.
 
ללא כחל ושרק, ללא בושה, ללא עפעוף: תשעה שמות, וכולם של גברים (יהודים, כמעט כולם אשכנזים). שום אישה, שום פלסטיני/ת, כמעט שום מזרחי/ת, שום מודעות, שום אי נעימות, שום ניסיון, שום כלום. לבן יותר מחוורון, גברי יותר מטסטוסטרון. ככה, לאור היום, בגאווה, בלי שמץ של התנצלות. בכנס של משפט וחברה שהתקיים היום באוניברסיטה העברית הוקדש פנל לנושא “שוליות של נשים”; ובמקביל – האקדמיה אכן פועלת להמחיש שוליות זו, ולהנציחה. כדי שבאקדמיה למדעים יוסיפו לכהן גברים שיבטיחו שלא יחול שום שינוי. 
 
אז מה עושים? ראשית – להחרים. לא ללכת. לא לאסיפה הפתוחה של האקדמיה למדעים, ולא לשאר הכנסים שלא טורחים להכיר בקיומנו. אולי אילו האולמות היו מתרוקנים לחלוטין מנשים, ממזרחיים, מפלסטינים ומגברים אשכנזים שאכפת להם – מישהו היה מתחיל לשים לב. וזה מחייב, כמובן, את הצעד הנוסף: הודעה למה מחרימים. כדי שישמעו, שידעו, שיבינו. והדבר הנוסף – ביוש. כשמדברים עם מי ששמו מתנוסס בגאוה על הזמנה לכנס או פנל או יום עיון המפגין עיוורון מיגדרי (ואחר) – להגיד לו; לדרוש תגובה; להפוך את זה ללא נעים. כי אחרת – זה פשוט לא משתנה. עובדה.