דקה לפני הטלת הפתק לקלפי, מילה אחת למי ששוקלים להצביע לליכוד-ביתנו אך מוכנים לחשוב שוב.

 מוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות ציין שבעים שנה לתחילת מרד גטו ורשה על ידי פרסום יומנו האישי של אחד הלוחמים שנהרג. היומן מתעד כי כותבו ידע ששעותיו ספורות, ובחר להלחם ולמות כאדם, פולני ויהודי, שחייו הם בעלי ערך. שבעים שנה אחרי המלחמה ההיא, מערכת הבחירות לכנסת ה-19 עדיין מתקיימת בצל הענן הכבד של אותם ימי זוועה. לכן כדאי לתת את הדעת כיצד המלחמה ההיא משפיעה על בחירותינו.  

לפני מספר חודשים קיים המרכז לחינוך פלורליסטי במוזיאון של קיבוץ לוחמי הגטאות כנס בנושא “חינוך לדמוקרטיה ולזכויות אדם לאחר השואה”. אחת התובנות שעלתה שוב ושוב היתה שיש בישראל מי שמפרידים בין הלקח היהודי-הפרטיקולרי-הקורבני של השואה, ובין הלקח האוניברסאלי-ההומני-האזרחי שלה. בין “אנחנו היהודים לעולם שוב לא ניתן לאף אחד משונאינו להפוך אותנו לקורבנות”, ובין “בגלל המלחמה ההיא נעשֶה הכול כדי להבטיח את זכויותיו של כל אדם ולאפשר פריחה מיטבית של כל חיים”. בין “נתבצר במצדה ונחיה על חרבנו כי כולם קמים עלינו לכלותנו”, ובין המחויבות לכבוד האנושיות של כל אדם ללא הבדל דת, גזע, מין, דעה, עדה, צבע, מצב בריאותי, מצב כלכלי וכו’.

 ההפרדה הזו בין הלקחים שאסור להפריד ביניהם, מביאה רבים בישראל להעדפת הלקח הפרטיקולרי-הקורבני ולהתבצרות בו; להתמקדות במניעת השואה הבאה וקורבנוּת יהודית עתידית. אבל התמקדות זו מסוכנת בשני מובנים. ראשית, ההתמקדות במניעת קורבנוּת יהודית ממעיטה בחשיבותם של איכות החיים שלנו ושל זולתנו, ושל מימוש חיינו הפרטיים. כך מוקרבת התכלית (איכות חיים) למען האמצעי (הישרדות). שנית, החרדה המתמדת מפני הקטסטרופה משרה עלינו חשדנות, שיתוק וקיפאון. איננו מעיזים להגות פתרונות יצירתיים לבעיות ולסכנות שבחיינו, וכך הן תופחות והופכות לקיומיות. זהו מעגל קסמים המזין ומצדיק את עצמו.

 העדפת הלקח הפרטיקולרי-הקורבני היא התקבעות בהלך הרוח שהיה אולי בלתי נמנע לפני שבעים שנה עבור הלוחם היהודי האנונימי שכתב את יומנו בגטו ורשה ביודעו כי אין לו מפלט ממכונת ההשמדה הנאצית המפלצתית. היום, כעבור שבעים שנה, כאשר הנאצים אינם סוגרים עלינו לכלותנו, עמדה זו מסכנת ומונעת את המטרה העליונה הן של הציונות האופטימית, השפויה, והן של כל השקפת העולם הליברלית וההומנית: הבטחת איכות חיים, מימוש עצמי ופריחה אנושית לכל.

 אחת השאלות שיש לבחון לקראת הבחירות היא אילו מפלגות מנציחות את ההפרדה בין הלקחים ואת העדפת הלקח הפרטיקולרי-הקורבני, ואילו מפלגות מנסות לחלץ אותנו ממִלכוד הרסני זה, לקראת עתיד שפוי יותר.

 תעמולת הבחירות של הליכוד-ביתנו מכריזה שאת מקומו של היטלר תופסים היום שלל אויבים מסוכנים לא פחות. בראש סדר היום של הליכוד-ביתנו: התכוננות לאיום השואה הבאה, בין שהיא איראנית ובין שהיא פלסטינית. למטרה מניעתית זו רותמת המפלגה את כל הכוחות וכל המשאבים. ואם בדרך נפגעת איכות חייהם של פלסטינים, של פליטים אפריקאים, ושלנו, מעמד הביניים – אלה זוטות טפלות, שבושה להרהר בהן כשהיטלר שוב, תמיד, עומד בפתח. ואם כדי לשדר לאויבינו מסר מרתיע צריך להשתיק את חופש הביטוי, לפגוע בתקשורת, להחליש את שלטון החוק ולשטוף את מוחות התלמידים בלאומנות עיוורת – המטרה מקדשת את האמצעים. והחרדה מקפיאה ומשתקת ומונעת יוזמה ותזוזה שנחוצות כדי לייצר שינוי הכרחי. במילים אחרות: מפלגת הליכוד-ביתנו מפרידה את הלקח הפרטיקולרי-הקורבני של השואה מזה האוניברסאלי, ומתמקדת בראשון על חשבון השני. בכך היא מסכנת את רווחתנו ואת עצם קיומנו.

זהבה גלאון, שלי יחימוביץ’, ציפי לבני ויאיר לפיד לא שכחו לרגע את לקח הקורבנּוּת היהודית. מי מהם שלא גדל עם הורים ניצולי שואה –  גדל עם שכנים כאלה. אבל הם, והמפלגות שהם מנהיגים, משלבים, בצורות ובמינונים שונים, את הלקח הפרטיקולרי עם הלקח האוניברסאלי-ההומניסטי של השואה: קודם כל כבוד האדם באשר הוא אדם. גם אם הוא פלסטיני, גם אם הוא פליט אפריקאי. ואיכות חיים לכולם. גם לבְני מעמד הביניים. אחרת – לשם מה מאבק ההישרדות בכל מחיר? אחרת ההתמקדות בקטסטרופה מונעת פעולה נמרצת לייצר עתיד טוב יותר, במציאות בה בהחלט אפשר לייצר אותו.

 בראשית המאה ה-20, הרבה לפני השואה, תאר הרצל בספרו אלטנוילנד ציונות אוטופית. הוא תאר חברה יהודית הוגנת, צודקת ומכבדת לכל, כולל מיעוטיה. לפני שבעים שנה, בלב המאפליה, היה טבעי להתמקד בתגובה לקטסטרופה המתרחשת, ולהתמקד בקורבנות ובהישרדות. היום, שבעים שנה לאחר השואה, יש לשוב לחזון הציונות האוטופית ולא להסתפק בהישרדות. כי התמקדות בהישרדות לבדה אינה נותנת טעם לקיום, והיא אף מסכנת אותו.