השיח סביב פרשת ח”כ ברושי והפרשות שקדמו לה חושף מתח בין שתי גישות פמיניסטיות שראוי לזהות ולבחון אותן זו מול זו. האחת מתבטאת בחוק למניעת הטרדה מינית, אשר שולל הטרדות מיניות ואוסר אותן החלטית, אך יחד עם זאת קובע שיש לבחון כל תלונה על פגיעה מינית לפרטיה, לבדוק האם ההתנהגות הנטענת אסורה וחמורה, לשקול ראיות, להפעיל כללי מידתיות, לשמור על חזקת החפות של הנילון, להכיר בתקופת התיישנות ולהכיר בסיום ענישה לאחר ריצויה. גישה זו מאופיינת על ידי מתנגדותיה כ”משפטנית” ו”מיושנת”, “כבדה” ו”חופרת”. אני מכנה אותה בדרך כלל “פמיניזם כבוד אדם וחוה”, ואתייחס אליה כאן, לשם פשטות, כאל “פמיניזם זכויות אדם וחוה”.

הגישה השנייה, המגדירה את עצמה כ”צעירה”, גורסת שכל חוויה שאשה מגדירה כהטרדה או פגיעה מינית היא אכן הטרדה או פגיעה מינית; שיש לתת אמון בלתי מסויג בכל עדות של כל אשה, ולכן כל עדות כזו היא בהכרח אמת; שבשיח הציבורי בהקשרים של הטרדה או פגיעה מינית אין להתחשב בחזקת החפות או בתקופות התיישנות; שראוי לחרוץ את דינו הציבורי של אדם שהואשם על ידי אשה בהטרדה או פגיעה מינית גם ללא ראיות או הליך הוגן; שזכות הציבור לשפוט ולהעניש בהקשרים מיניים ומגדריים, ואין מקום להתנצלות, מחילה או “סיום ענישה” בהקשרים אלה. גישה זו מזוהה, בדרך כלל, עם מיזם #MeToo, ואני מתייחסת אליה כאל “פמיניזם זהותני” (כינוי המשלב התייחסות לפוליטיקה של הזהות עם איפיון הגישה כמהותנית).

גישתו של החוק למניעת הטרדה מינית, פמיניזם זכויות אדם וחוה, אף שהיא “פמיניסטית רדיקלית “בנשמתה (כלומר מזהה עוולות קבוצתיות מבניות ונאבקת בהן), מחויבת להשקפת העולם של מה שכונה עידן הנאורות, המקדשת את ערכי הליבה האוניברסליים, ההומניסטיים, הליברליים, שמהם נגזרות כל זכויות האדם. עוד היא מחויבת לעקרון שלטון החוק (ולא שלטון הכוח). הגישה השנייה, הפמיניזם הזהותני, נלחמת בפטריארכיה השוביניסטית על ידי ניסיון להעניק רק לנשים פריווילגיות שבעבר היו שמורות רק לגברים (כמו אמון אוטומטי בגרסאותיהם פשוט מפני הם גברים). פמיניזם זכויות אדם וחוה מסרב להתחשב בשיוכו הקבוצתי של פרט שנפגע מינית או נאשם בביצוע פגיעה מינית, ודואג לשוויון הזכויות של כולם; פמיניזם זהותני דורש לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לנשים בעולם הפטריארכלי על ידי הקפדה על זכויות הנשים, גם תוך פגיעה בזכויותיהם של גברים (“במלחמה כמו במלחמה”).

פמיניזם זכויות האדם הולך יד ביד עם הדרישה שישראל תעניק שוויון אזרחי מלא וזכויות אדם שלמות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע, מין, עדה או נטייה מינית. הפמיניזם הזהותני, לעומת זאת, מתיישב עם הגישה המעדיפה קבוצה אחת על פני אחרת, כמו למשל זו הלאומית היהודית, משום שסבלה אלפי שנים תחת משטרים דכאניים ומפלים (במקרה זה — אנטישמיים). בשל הקבלה זו בין השיח על שוויון ולאום לבין השיח על פמיניזם, המתח בין שתי הגישות הפמיניסטיות הוא חלק מן המאבק הכולל על צביון המדינה: האם תגבר הגישה המעדיפה קבוצה כלשהי על פני אחרות, או שמא ערכים וזכויות אוניברסליים יבטיחו שוויון לכל?

הבלבול השורר בשיח הציבורי ביחס למושגי היסוד הפמיניסטיים מקשה להציג טיעונים פמיניסטיים, לעקוב אחריהם ולבחון את תקפותם. לכן אנסה להבהיר את המושגים שאליהם מתייחסות טענותי. הפמיניזם המכונה בעברית “רדיקלי” (באנגלית הוא מכונה dominance feminism) הוא שזיהה שהטרדה מינית היא מנגנון פטריארכלי המשעבד נשים כקבוצה ומבטיח את המשך שליטתה של קבוצת הגברים, שהיא המעמד השליט, ההגמוני. זרם פמיניסטי זה (שהתהווה בארצות הברית בשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת) זיהה שגם אונס, הזניה, עיקור כפוי, שלילת אמצעי מניעה, והגבלת הפלות הם כלים מערכתיים המשרתים את שלטונה של קבוצת הגברים בקבוצת הנשים. המאבק השיטתי, המערכתי בהטרדה מינית הוא, לכן, “פמיניסטי רדיקלי”, בעל צביון קבוצתי, מרקסיסטי. החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית מבטא מאבק זה, ולכן הוא חוק “פמיניסטי רדיקלי”.

בד בבד, החוק למניעת הטרדה מינית אינו מסתפק בזיהוי מנגנוני דיכוי פטריארכליים ושלילתם: הוא גם מציג חזון של תיקון עולם. הוא מדגיש שיחסים בינאישיים ראויים, כאלה שאינם מטרידים מינית, צריכים להתאפיין בכיבוד של כל יצור אנושי ככזה — ושל כל אדם וחוה  בזכות סגולותיהם הייחודיות. החוק קובע, כבר בסעיפו הראשון, שהבסיס להתנהלות בינאישית רצויה הם הכרה בערכה של האנושיות (כלומר כבודו הסגולי של כל יצור אנושי באשר הוא), בערך המימוש האישי העצמי (כלומר כבוד המחיה הייחודי של כל פרט), באוטונומיה של כל אינדיווידואל להגדרה עצמית מתוך בחירה חופשית מתמדת, ובשוויון הזכויות המלא של כל אשה וגבר.

משמעות הדבר היא שהמניע והרציונל למאבק בהטרדה המינית בישראל מאז חקיקת החוק הם פמיניסטיים רדיקליים (מקורם בהכרה בכך שהטרדה מינית היא כלי פטריארכלי משעבד); ואילו החזון שהחוק משרטט לעתיד מושתת על כבוד אדם וחוה וזכויותיהם (כלומר הוא מעודד התייחסות הדדית מכבדת בין גברים לנשים). פמיניזם זכויות אדם וחוה צורף יחדיו ללא הפרד את המניע והרציונל ה”רדיקליים” עם חזון כבוד אדם וחוה, והחוק למניעת הטרדה מינית מגלם צירוף זה. לכן החוק למניעת הטרדה מינית אינו מבטא את הזרם המכונה “פמיניזם ליברלי” (זרם פמיניסטי בן המאה ה-19, שמתמקד בהשוואת שכר נשים לשכר גברים), וטועים המציגים אותו כך. התפישה שהחוק מבטא, שלפיה ההטרדה המינית היא תופעה מגדרית דכאנית, היתה ונותרה “פמיניסטית רדיקלית”; המאבק בה נותר “רדיקלי” גם כשהוא מקדש את כלל זכויות האדם, השואבות מערכי ליבה הומניסטיים, אוניברסליים, ליברליים.

המחויבות לערכי הנאורות ולכלל זכויות האדם מתבטאת, בין השאר, בכך שהחוק למניעת הטרדה מינית מבהיר ומפרט מהן שש ההתנהגויות האסורות על פיו ומהם העונשים עליהן, ודורש ממעסיקים הבודקים תלונות על הטרדות מיניות להקפיד בכבודם של כל הנוגעים בדבר. לא פחות חשוב מכך, החוק אינו מתערב בשום סוג של יחסים הדדיים המתקיימים מתוך הסכמה חופשית ומתוך רצון וכבוד הדדיים; בכך הוא מכבד את האוטונומיה המינית של כל אדם ואשה, ונמנע מדיכוי מיני, מפגיעה בפרטיות, מפטרונות או מפוריטניות. כמובן, כשאר החוקים, הליכים על פי החוק למניעת הטרדה מינית כפופים לחזקת החפות, לכללי הראיות וההוכחה, למידתיות ולסבירות, לקשר בין חומרת המעשה וחומרת הענישה, לזכות להליך משפטי הוגן, לכללי ההתיישנות, ולכלל שריצוי העונש משחרר את הפוגע.

הטענה המושמעת היום ש”כללי משחק” אלה הם “משפטניים”, זרים לשיח הציבורי וראוי להתנער מהם היא טענה חמורה ומסוכנת. המשפט אימץ כללים אלה משום שהם מגלמים זכויות אדם וחוה, ואלה מבטאות ומגבות את ערכי הנאורות שהוזכרו (כבוד, חירות ושוויון). ערכים וזכויות, גם אם אומצו על ידי המשפט, אינם הופכים בשל כך להיות “טכניים” ו”משפטניים”; הם מבטאים את רוח האידיאולוגיה המקדשת את האדם, כל אדם, הן באשר הוא אדם והן באשר הוא פרט אנושי ייחודי וחד פעמי. וכך גם לגבי כל אשה. לכן יש להקפיד עליהם ללא פשרה.

היווצרותו העממית, הספונטנית של שיח #MeToo סחפה אל תוכו את האהדה הנפוצה בתקופה זו בציבור הרחב לפוליטיקה של הזהות. בהקשר הנדון, פוליטיקה זו מתבטאת באהדת נשים כנשים והעדפתן על פני גברים. על פי גישה זו, עדויות של נשים ראויות לאמון אוטומטי בשל השתייכותן של העדוֹת לקבוצת הנשים, ואילו עדויות של גברים נדחות אוטומטית כי הם גברים. מכיוון שבעולם הפטריארכלי נשים היו ועודן קבוצה מגדרית מדוכאת ומופלית, יש היגיון וערך (“רדיקלי”, מרקסיסטי) ב”העדפה מתקנת” כזו, שהיא בעצם “תיקון העדפה”, כלומר ביטול ההעדפה הפטריארכלית שניתנה מאז ומעולם לקבוצת הגברים.

ואולם “תיקון העדפה” נועד לבטל את ההעדפה השיטתית הגורפת שהעניקה פריווילגיות בלתי מעורערות לבני המעמד השליט. הוא לא נועד להעניק פריווילגיות בלתי מעורערות לקבוצה המדוכאת, ולהפוך אותה להגמונית. תיקון העדפה לא נועד להותיר על כנה את שיטת הפריווילגיות ולשנות רק את זהותן הקבוצתית של הנהנות מהן; הוא נועד לבטל מכל וכל את כל שיטת הפריווילגיות הקבוצתיות ולהבטיח את זכויות אדם וחוה של כל פרט, בלי קשר לזהותו ושייכותו הקבוצתית.

הפמיניזם המושפע מפוליטיקה של הזהות גולש לעתים מביטול הפריווילגיות, שהוא מטרה ראויה, אל עבר הענקתן לנשים במקום לגברים, שהיא בעייתית. כי יש מקרים בהם אשה מסוימת פריווילגית יותר מגבר מסוים; ויש מקרים בהם טענותיו של גבר מסוים ראויות לאמון יותר מאלו של אשה מסוימת. כשהעדפת נשים נעשית באופן אוטומטי גורף היא לוקה במהותנות, פוגעת בכבוד אדם וחוה, בחירותם ובזכויותיהם השוות, ושוללת זכויות אדם אוניברסליות אינדווידואליות. כדי להגן על כל אלה, הכרחי לבחון כל מקרה ביסודיות לנסיבותיו הייחודיות.

כדאי לזכור עוד שהפוליטיקה של הזהות מפרידה בין אנשים על סמך השתייכות קבוצתית (לאומית, עדתית, גזעית, מינית) ולא מחברת בין אנשים על סמך צרכים, מצוקה או חזון אידיאולוגיים או פוליטיים. לכן היא טומנת בחובה סכנה של פירוק קואליציות רחבות והחלשת מאבקים מעמדיים, ושל חיזוק כוחות הגמוניים וריאקציונריים. כך גם בהקשר הפמיניסטי.

בנוסף לכך, שיח #MeToo מתרחש בעיקר ברשתות החברתיות, ולכן הוא מאופיין במיידיות, בסערות שגואות וגוועות, בצמצום שיש בו גם שטחיות, בהתלהמות קבוצתית המשתיקה דעות מיעוט, בביוּש (שיימינג) שלעתים הוא אכזרי ואף קטלני, ובסחרור בלתי פוסק. כל אלה אינם מאפשרים העמקה, פיתוח השקפת עולם סדורה וקוהרנטית או חידוד של דקויות. הם מעודדים התעלמות מן העבר, ביטול מורכבויות, וחריצת דין מיידית. והם גובים מחירים אנושיים כבדים.

הצטרפותם יחדיו של ההעדפה הקבוצתית של הפוליטיקה של הזהות ושל הדינמיקה הסוערת של הרשתות החברתיות מעצימה נטייה לשיח חד־צדדי, פשטני ודוגמטי השולל כל פנייה מינית של גבר לאשה, אינו מבחין בין עדות בעלמא לבין עדות מגובה בראיות, או בין מחווה מינית לא רצויה לבין פגיעה מינית ממשית, אינו מכיר בזכות להליך הוגן או בתקופות התיישנות, אינו סובל מורכבות או אמביוולנטיות, ואינו מתיר התלבטות או עמדות הסוטות מן הקו השליט. למרבה הצער, כל אלה הסתננו ביחד עם מיזם #MeToo אל תוך השיח הישראלי, והם מוצגים עכשיו כחלק מן “השיח הפמיניסטי החדש”.

הפמיניזם הזהותני, המתיימר להיות “צעיר”, חזק ובוטח בעצמו, מגלם, למעשה, פסימיות עמוקה, הסתגרות, חשדנות ונסיגה. רבים שבים וטוענים, בצדק, שמי שחש צורך לחוקק חוק יסוד הקובע שמדינת ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי מביע בכך חוסר ביטחון בזהותה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית. מי שחש צורך לפגוע בזכויות הפרט והקבוצה של אזרחים ישראלים לא יהודים מביע בכך חולשה: לשיטתו, רק קיפוח זכויות הזולת והחלשתו יעניקו לו את הביטחון בזהותו ובזכויותיו. הוא מביע אי אמון במדינתו, וביכולתה להעניק יחס מכבד ומכיל לכל אזרחיה על כל מגוון זהויותיהם. אותם טיעונים ממש נכונים גם לגבי מי שהפמיניזם שלה דורש העדפה של נשים במחיר פגיעה בגברים.

אין ספק שגברים עדיין משתכרים יותר, שולטים במוקדי כוח, ובישראל גם נהנים מעדיפות גלויה ומקוממת בדיני נישואין וגירושין. הטיפול המערכתי בפגיעות בנשים עודנו שערורייתי לעתים. רק לאחרונה פורסם שתלונה על אונס מוסמסה בפרקליטות מחוז חיפה במשך שנה וחצי ולא נבדקה כלל. במקביל, ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה תזכיר חוק מחפיר, המעמיד את המחיר על הפגיעה הקשה שב”צריכת” אשה מוזנית על 1,500 שקלים (לעומת 120 אלף שקלים שהחוק קובע כ”שווי” הנזק העקרוני של הטרדה מינית). בכל אלה צריך להמשיך ולהילחם יום יום ושעה שעה ובכל הכוחות. אבל כשם שיהודים היום אינם המיעוט הנרדף שהיו לפני 70 שנה, כך נשים בישראל היום אינן המיעוט המוחלש והמושתק שהיו בעבר. עשרות שנות מאבק פמיניסטי בלתי נלאה חוללו שינויים טקטוניים. עשרים שנות מאבק בסקסיזם בעזרת החוק למניעת הטרדה מינית חוללו שינויי עומק יסודיים. כל אלה מצדיקים אופטימיות (גם אם זהירה), ואומץ והעזה לדבוק בערכים ובזכויות אוניברסליים.

קל יותר להסתער, בעזרת מקלדת, על חבר כנסת זה או אחר מאשר למחות נגד הצעת חוק המשפילה נשים בזנות ולסכלה. אבל המאבקים האמיתיים אינם קלים והישגים אינם מיידיים. יתירה מכך, אם נרופף את כללי המשחק ההגונים אולי ננצח היום, אבל נפסיד מחר, ואם לא מחר — אז מחרתיים. מי שתולה היום אנשים בכיכר — עלול להיתלות בעצמו באותה כיכר כשישתנה כיוון הרוח. בדיוק כדי למנוע זאת קיבלנו עלינו את ערכי הנאורות ואת זכויות אדם וחוה.

מאמר רחב בנושא זה יופיע בגיליון הבא של כתב העת “אלפיים ועוד: מחשבות על תרבות בישראל”

המאמר התפרסם בעיתון הארץ ביום 9.8.2018