ב-18.10.2018 הופיע מנכ”ל בצלם, חגי אלעד, בפני מועצת הביטחון של האו”ם ואמר את שכולנו יודעים היטב: שהכיבוש הישראלי של אוכלוסיה פלסטינית אזרחית חונק ומחריב אותה; שהמתנחלים גוזלים קרקעות ומפעילים אלימות מתמדת — בחסות השלטון הישראלי — כלפי האוכלוסיה הכבושה; שהשימוש שישראל עושה בכוחה העודף נגד רצועת עזה גובה חיים רבים; שעל העולם להתערב כדי לעצור את כל אלה, כי ישראל לא תשכיל לעשות זאת בכוחות עצמה. אכן, כפי שמקטרגים מי שמקטרגים, אין באמירה זו חידוש, מש כשם שבמציאות המתוארת אין חידוש: זו מתמשכת מזה יובל, ומדי יום מתדרדרת ומסלימה בהתמדה, ונזקיה נערמים ומרקיעים.

למה חשוב וחיוני כל כך להגיד דבר ידוע שכבר נאמר בעבר? כי קשר השתיקה נשבר על ידי עדות ועוד עדות ועוד אחת — ממש כפי שקורה לגבי תקיפות מיניות. רק חשיפה, ועוד חשיפה, ועוד אחת מטות, בסופו של דבר את הכף, עד שאי אפשר עוד להתעלם ולטייח, לעצום עיניים ולהעמיד פנים שאין בעיה. כך באלימות במשפחה, בגילוי עריות ובהטרדה מינית — וכך בפשעי הכיבוש. מי שתומכים בחשיפתם הפומבית של חיים רמון, דן מרגלית ודומיהם, ומתיימרים לעודד ולשבח את האומץ האזרחי של נותנות העדות, אינם יכולים לצקצק בלשונם ולכנות חשיפה פומבית אמיצה ונכוחה של עוולות הכיבוש “הלשנה” או “הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה”: טלו קורה מבין עיניכם.

קשר שתיקה הוא נכונות קבוצתית שיטתית ומתמשכת להסיט את המבט ולהתעלם משימוש לרעה בכוח של גוף חזק כלפי גוף חלש ממנו. כולם יודעים וכולם שותקים, ובכך הם מאפשרים את המשך הדיכוי, הפגיעה וההתעללות. כך הם מפקירים את החלש (או החלשה) לשרירות ליבו של התוקפן, והופכים לשותפים פסיביים ואחראים מוסרית לפגיעות. אין זה משנה אם הקרבן הוא ילד מוכה, או עמית שמתעמרים בו בעבודה, נשים שהותקפו מינית או בני קהילה פלסטינית שמסולקים ממקום מגוריהם. בכל המקרים קשר שתיקה מבטא פחדנות מבישה של מי שלא מעזים לקום ולעמוד לצד הנפגע או הנפגעת; שלא עושים את מה שהם יודעים שנכון לעשות, כי זה לא נעים, לא נוח ולא מתגמל. כי הרבה יותר קל לשתוק; כי יותר משתלם לא לצאת נגד בריון שעלול לפגוע גם בהם.

לשבור קשר שתיקה פירושו להפסיק לפחד ולהפסיק לשתף פעולה עם התוקפנות. ברמה הקונקרטית, זה קורה כשקרבן או חלק מן הקבוצה קורא לפגיעה בשמה ומזעיק את העולם הסובב את הקבוצה להסתכל ולראות אותה. ברמה הכוללת, כשעוד ועוד קורבנות או עדים מדווחים על פגיעות קונקרטיות — נחשפת תופעה חברתית רחבת היקף שהושתקה בעבר על ידי אינספור קבוצות שותקות, ועכשיו מוצגת כנוכחת בכל מקום. כסרטן שגרורותיו פשו בכל חלקי הגוף החברתי. כמו הטרדה מינית. כמו עוולות הכיבוש.

בשנות השבעים, כשחברת הכנסת הצעירה מרשה פרידמן חשפה מעל במת הכנסת שישנם גברים ישראלים שפוגעים בנשים ישראליות, תקפו אותה מכל עבר בחמת זעם קדושה על שהיא מוציאה כביסה מלוכלכת החוצה ופוגעת בהדרת-כבודם של גברים ישראלים. מביך להיזכר? אבל אין שום הבדל בין תגובה ארכאית זו ובין ההתנפלות על מי שמעידים שמתנחלים וצה”ל פוגעים בחירותם, רכושם וחייהם של פלסטינים.

אבל למה, אומרים המצקצקים, לצאת לאומות העולם ולבייש את מדינת ישראל קבל עולם? אי אפשר לכבס את הכביסה המלוכלכת הזו בבית פנימה? לתוכן הדברים הם לא מתייחסים כלל; העוולות שקופות — רק פעולת החשיפה מטרידה אותם. אז התשובה להם היא “לא”, כי שבירת קשר שתיקה היא תמיד הוצאת הדברים החוצה. כשאב אונס את בתו, שבירת קשר השתיקה היא הוצאת הדברים מן המשפחה לידיעת רשויות החוק והתקשורת. והזירה הבינלאומית היא הזירה לזעוק את זעקת פגיעתה של מדינה בזכויות האדם של פרטים. קהילת האומות, שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה ובשל הזוועות שהתחוללו בה, היא המקום הנכון להניח לפתחו פגיעות שמדינות פוגעות באוכלוסיות אזרחיות (בין שאלה אזרחים, ובין שהם אוכלוסיה כבושה; במקרה של אוכלוסיה כבושה הסוגיה היא, בהגדרה, בינלאומית, ולא פנימית). היא הוקמה משום שכשהמשטרים הפשיסטיים פגעו באזרחיהם — שאר המדינות כיבדו את ריבונותן של המדינות הפוגעניות, ועמדו מנגד. כולן הביטו לכל הכיוונים, לא ראו, לא שמעו ולא אמרו דבר. כך הופקרו בני אדם, ובמיוחד בנים ובנות לקהילות מוחלשות, לפגיעות מסלימות בזכויות האדם הבסיסיות ביותר. השיטה פשתה בכל מקום. כך הם נושלו מכל זכויותיהם, ולבסוף גם מחירותם וחייהם, והעולם, כזכור, שתק. האו”ם ומוסדותיו הוקמו בדיוק כדי למנוע הישנות התופעה; בדיוק כדי שהמין האנושי כולו, כל משפחת אדם וחוה, ישמעו את זעקת הקרבנות, יראו את הפגיעות המערכתיות ולא יוכלו לטאטאן מתחת לשטיח.

משטר זכויות האדם הבינלאומי מושתת על הכרה מלאה ומוחלטת בכבודו הסגולי (human dignity) של כל אדם באשר הוא אדם. כשמדינה מתעלמת מערך אנושי מוחלט זה היא פוגעת בזכויות האדם ובחברה האנושית כולה, והקהילה הבינלאומית אחראית להגיב לפגיעות כאלה ולהפסיקן. לכן יש להניח את הדברים לפתחה, ויש לעשות זאת שוב ושוב ועוד פעם. עד שירעדו אמות הסיפים.

מדינת ישראל כוננה את חוק יסוד כבוד האדם וחירות, והתחייבה בכך באופן החזק ביותר להגן על ערכו של כל אדם ועל זכויות היסוד שלו. ואולם היא מועלת בהבטחה זו השכם והערב, ומתעלמת מערך חייהם של פלסטינים בשטחים הכבושים וברצועת עזה. דברים אלה יש לחשוף ללא הרף, ולזעוק בראש חוצות, בדיוק כפי שעושים ארגונים ישראלים של זכויות אדם, כמו בצלם ושוברים שתיקה. המצקצקים המגנים את החשיפה בוגדים בכבודו הסגולי של האדם. במקומו הם נשבעים אמונים להדרת-הכבוד הלאומית (national honor). בחירה מסוכנת זו (שמזכירה, איך לא, תקופות אפלות) מכילה בחירה בבעייתית נוספת: היא מבלבלת בין הנאמנות למדינת ישראל לבין נאמנות לשלטון הממשלה הנוכחית, ומוותרת על ערכי הליבה שלנו בשם “הדרת-כבוד השליט”.

יש מי שמגחכים בהתנשאות מדושנת עונג שבצלם יורה לשמאל ברגל; שחשיפת הפגיעה בזכויות אדם משניאה אותו על הציבור הישראלי שמתלכד במגננה על הדרת-כבודו של המשטר. כדאי להזכיר שתועלתנות היא לא שיקול בלעדי בקבלת החלטות מוסריות. גם כשקרבן גילוי עריות פונה למשטרה היא עלולה להביא לסגירת שורות של בני המשפחה מולה. וכך גם כשחושפים שגילוי עריות הוא תופעה חברתית רחבת ממדים שיש לפעול נגדה ככזו. כל חושף שחיתויות משניא את עצמו על בני קבוצתו, ומי שמגן על חושפי שחיתויות רבים משניא את עצמו על הכלל. האם זו סיבה לשתוק? לא, גישה כזו היא פופוליזם זול, הדואג לאהבת הציבור הרחב ולא לזכויות אדם. כך לא משיגים תיקון עולם.

בסיפור המופלא על בגדי המלך החדשים כולם ידעו ושתקו. די היה בקריאתו האחת של ילד קטון שהמלך עירום כדי להשיב את הקהילה כולה לעשתונותיה. כך באגדה. במציאות לא די בקריאה אחת: יש לשוב עליה שוב ושוב ושוב, בחוצות העיר, עד שקול האמת ימוטט את חומות הדיכוי וההכחשה.

המאמר הופיע בעיתון הארץ במדור דעות של יום ששי ה-26.10.2018