השנה הזאת היתה עבורי שונה מכל השנים: איבדתי את אבי. אבא, שנולד צבר חופשי ומבטיח בערב תשעה באב, 1933, נפטר בין פורים לפסח, 2010. כשנולד להוריו החלוצים, בוני הארץ, הוא היה עבורם לא רק אושר אישי, אלא גם ראשית הגשמת החזון הציוני, וקראו לו ‘עמי-אור’. מאז מותו עברתי על חפציו וניירותיו ומצאתי בהם פריסות שלום מעידנים אחרים. בין השאר מצאתי צרור “שנות טובות” משנת 1950. כשהמדינה היתה צעירה, וצעיריה הילכו בגדולות. אין בכרטיסי הברכה הללו “נצנצים” כסופים או זהובים. גם לא ידיים לוחצות, ספרי תורה, כוסות יין או קרנות שפע. תמונות שחור-לבן של “רועה עדריו נער”, של צעירים רוקדים סביב מדורה… בשנים האחרונות נהיה מקובל לשלום (דיגיטלית כמובן; וירטואלית) את דימויי כרטיסי הברכה המנצנצים משנות הששים. אבל אני מבקשת לאמץ את אחר האיחולים שמצאתי בגב כרטיס שחור-לבן משנת 1950 ; איחוליו של נער עברי, צבר בן 17 שלא התבייש בפאתוס שאפיין את הזמן:

“מי יתן ותהא השנה הבאה שנת מעשה ופעולה ענפה אשר תקרבנו – מלוכדים וחזקים אל היעוד הגדול: יצירת חברת אדם חדשה”.

 לא עושר, אפילו לא אושר, ובודאי לא התנחלות על כל אדמת ארץ ישראל. רק מעשה ופעולה שיובילו ליצירת חברת אדם חדשה. אוטופיה המושתתת על כבוד האדם.

שתהיה שנה טובה.