בהיותו שר המשפטים ובמסגרת פעילותו הציבורית והממלכתית כשר בממשלה, החדיר חיים רמון איבר מאברי גופו (לשונו) אל תוך פיה של אישה שלא הסכימה לכך. כשהגישה תלונה על ביצוע מעשה מגונה בגופה, רמון הכחיש, תקף אותה, ובזבז משאבים אדירים של המדינה ושל הציבור. הוא לא העלה על דעתו להתנצל והשתמש בכל כלי שעמד לרשותו (ואלה היו רבים!) כדי לבזות את את המתלוננת ולרמוס אותה. השופטות והשופט שדנו בעניינו הרשיעו אותו בביצוע מעשה מגונה ללא הסכמה, וקבעו פה אחד כי נהג בחוסר יושר, בהתנשאות ובצורה מכוערת שאינה הולמת איש ציבור. גם לאחר הרשעתו בדין לא הביע רמון חרטה, לא התנצל, והוסיף ככל הנראה לפגוע במתלוננת על ידי הפצת תמונתה באינטרנט על ידי “מקורבים”.
 
לאחר כל זאת, רמון יבקש, ככל הנראה, רשות להתנצל בפני המתלוננת כדי שתימָחק הרשעתו הפלילית והוא יוכל לשוב ולכהן לא רק כעורך דין, אלא כדמות ציבורית בתפקידים רמים. האם ראוי לאפשר לו להתלונן ולבטל את הרשעתו?
 
רמון לא צריך היה לכפות את עצמו אל תוך גופה של אישה שלא הסכימה לכך. משעשה כן, והתברר לו כי היא נפגעה מהתנהגותו – היה עליו להתנצל. עתה, לאחר שהתנהגותו והתעקשותו לא להודות בה ולא להתנצל עליה עלו למדינה – ללא כל צורך – הון רב (מעניין, אגב, לדעת כמה) ומשאבים אדירים של תשומת לב – יש לו הרבה יותר על מה להתנצל. ולא רק בפני המתלוננת, אלא בפני כולנו. התנצלות פומבית, גלויה, מול מצלמות הטלוויזיה בשידור חי. התנצלות של ממש, בלי קריצה. כדי שיהיה ברור שהוא סוף כל סוף הבין, הפנים וקיבל. ולוקח על עצמו את האחריות במקום להמשיך לנסות להטיל אותה על המתלוננת בת ה- 21 ועל כל שאר העולם (הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, בית המשפט העליון ומי לא). הוא חייב לשדר ל”מחנהו” הרחב כי המאבק תם והוא אכן חוזר בו מן ההאשמות שלא היה להן שחר ומקבל עליו את הדין ואת הדיינים והדיינות.
 
אם תסכים המתלוננת לקבל התנצלות כנה ופומבית כזו במקום ההרשעה הפלילית – אסכים גם אני, כאזרחית וחלק מן הציבור הישראלי שזמנו, תשומת לבו ומשאביו הכלכליים בוזבזו לשווא. בתנאי שההסכם יכלול סעיף פיצוי כספי של המתלוננת והמדינה על הוצאותיהן המיותרות. זאת למרות שככלל אני שוללת בכל תוקף הענקת יתרונות לאנשי שררה וכוח על פני אזרחים מן השורה, שהרשעותיהם אינן מבוטלות רק מפני שהתנצלו לאחר ההרשעה… (מה שנקרה – “מבחן בוזגלו”).
 
למה אסכים? כי חיים רמון הורשע כבר בעבירה בה הואשם. השארת הרשעתו על כנה חשובה פחות מן המסר שניתן לשלוח לציבור על ידי התנצלות כנה ופומבית שלו. במקרה הנדון, התנצלות פומבית אמיתית ומשכנעת תתרום לשיפור האקלים הציבורי בישראל יותר מהותרת ההרשעה על כנה. יתירה מכך, נטען על ידי רבים כי רמון לא יכול היה לדעת כי הסעיף הפלילי האוסר על מעשה מגונה חל גם במקרה בו הוא מרגיש כאילו צעירה “מתחילה אתו”. טענה זו נדחתה בצדק על ידי השופטות והשופט, אך כיוון שיתכן שקיימת היתה “אי הבנה” בקרב חוגים מסויימים של גברים בעלי כוח – ניתן, לפנים לשורת הדין, להקל עם רמון, “נציגם”. כדי שלא יחושו נרדפים ונרמסים. לעומת זאת, מעתה ואילך שוב לא יוכל לטעון שום אדם במדינה שלא ידע כי גם אם אישה פלירטטה אתו בנסיבות דומות לאלה של מקרה רמון – הוא אינו רשאי לחשוב שמותר לו לחדור אל פיה ללא בירור הסכמתה. וזהו מהלך חשוב ביותר בשיח הציבורי בישראל.
 
לסיום, חשוב לחשוב צעד אחד קדימה. אם יתנצל רמון, ונקבל – המתלוננת ואנחנו, הציבור – את התנצלותו, והרשעתו תבוטל, יתכן שיוכל לשוב ולכהן כשר משפטים או כשר אחר ואף כראש ממשלה או נשיא. ניתן היה לחשוב שהמהלכים הדמוקרטיים ימנעו זאת, אך ידוע לכל כי לא ניתן לצפות לכך ברצינות במציאות הישראלית. לכן יש לודא שבהסכם הגישור תכלל התחייבות מפורשת של רמון, שתקבל תוקף של פסק דין, שהוא לא ישרת כשר או בכל משרה בה עלול להיות בידו כוח ציבורי להשפיע לרעה על היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים, המשטרה, בתי המשפט או כל גוף אחר שהיה מעורב בשיפוטו והרשעתו. עליו להתחייב בכתב, במפורש ובמפורט כי לעולם לא ינסה לפגוע באף אחד מן הגופים הללו. ואם יוּכח אחרת – יתבטל ההסכם המבטל את הרשעתו. (מעין “ביטול הרשעה על תנאי”).
כשם שיש להבטיח שמתלוננות פוטנציאליות בעתיד לא תפחדנה להתלונן – יש להבטיח שרשויות החוק לא תפחדנה לבצע את תפקידן.

********

תוספת לאחר הכרעת הדין.

בסופו של דבר בקשת הסליחה של רמון התקבלה חלקית מאוד: בית המשפט הותיר את הרשעתו על כנה, אך החליט לחוס על עתידו של האיש, וקבע שבנסיבותיו המסויימות של המקרה הנדון – אין בעבירה משום קלון. לא משום שאין במעשה קלון, אלא כדי שחיים רמון האיש, איש שמעד פעם אחת (למיטב ידיעתו של בית המשפט) והביע חרטה וצער על מעשהו, יוכל להמשיך להתפרנס ולחיות למרות הרשעתו. בית המשפט אמר את הדברים ברחל בתך הקטנה ולא הותיר מקום לאי הבנות: יש הרשה פלילית, אין “קלון” כמניעה מעיסוק בעריכת דין,למשל.

בסך הכל – טוב עשה בית המשפט שעמד על ההרשעה מחד גיסא, ושחס על עתידו של האיש מאידך גיסא, והחליט לא למצות עמו את הדין ואת העונש. שהרי רמון אינו עבריין מועד (לפחות לא ניתן להוכיח כי הוא כזה), ובודאי שאינו סוחר נשים או אנס, ובהנתן סך כל העובדותו – צודק בית המשפט בהנחתו כי מעתה יזהר האיש בקלה כבחמורה. נמצאה לו לבית המשפט הדרך הפתלתלה להעניש ולהביע את חומרת ההתנהגות – אך גם לחמול ולפתוח פתח לעתיד והשתקמות. יפה עשה.

עם זאת, בשולי הדברים, תמיהה לי לגבי הקלון. למיטב ידיעתי, החוק אינו מסמיך את בית המשפט להדביק קלון או שלא להדביקו. הקלון, כלומר הבושה, החרפה, הם עניין להכרעה ציבורית על פי נורמות נוהגות. על הציבור להתלבט, לשקול, להתחבט ולהכריע. לגבי שרים – הוראת חוק מיוחדת מעניקה ליו”ר ועדת הבחירות את הזכות והחובה להכריע לגבי כל הרשעה אם יש בה קלון. אז מדוע נטל לעצמו בית המשפט את הסמכות ואת הכוח לעשות את מה שלא ראוי שיעשה? לא ברור. טוב היה להותיר לציבור להתחבט בסוגיה, ולא להוציא עבורו את הערמונים מן האש – ולהזמינו לחבוט בבית המשפט. טוב היה לקבוע כי ההרשעה בעינה עומדת ולמצוא דרך אחרת לפתוח פתח לעתידו המקצועי של האיש רמון, בלי שבית המשפט יקח על עצמו לחלק תעודות כבוד ובושה. ועם כל זאת, בסך הכל, נמצא איזשהו איזון שניתן לחיות אתו וללכת הלאה, בתקוה שהמסר הועבר לא רק לרמון – אלא לציבור כולו, לרבות דניאל פרידמן, מנחם פרי, אמנון רובינשטיין ושכמותם: החדרת לשון לפיה של אישה שלא הראתה שום עניין בכך נותרה עבירה פלילית במדינת ישראל, כפי שהיתה תמיד, וגם כשהמבצע הוא חבר, “איש יקר”, “אחד משלנו”, וגם אם רבים ו”טובים” (מיוחסים) אינם אוהבים זאת. ולהבא, איש לא יוכל לטעון שלא ידע…

לרשימות נוספות בסוגיה זו ראו בארכיון הבלוג בקטגוריה “פרשיות קצב ורמון”.