שירות חשוב עשה אמנון לוי בתכניתו “שומר מסך”. בתיעוד פרשת ההטרדה המינית של קצב-הבן העניק לוי לחברה הישראלית שיעור בקורס אותו היא עוברת על אודות תופעה חברתית מקיפה זו. נשים רבות אינן זקוקות לקורס – הן מכירות את המטריה היטב, באופן אישי, על בשרן. אך הציבור הישראלי הרחב, ככזה, עודנו לומד כיצד נראית הטרדה, מה הדינמיקה שלה, מהם שלביה. 
 
תיעודו המפורט של לוי הראה את השלבים הבאים:
ממונה (גבר בעל קשרים וכוח) מטריד אישה (צעירה ממנו) העובדת תחתיו על ידי התייחסויות חוזרות ונשות למיניותה; היא אינה משתפת פעולה ומבקשת ממנו להפסיק;

לאחר הטרדה מתמשכת הגורמת לה תחושות של עלבון והשפלה, העובדת מגישה תלונה לממונה על הטרדות מיניות במקום העבודה (רכבת ישראל), וכן פונה אל העובדת הסוציאלית במקום העבודה ומדברת עמה על הפגיעה שחוותה; התלונה מטופלת באיטיות, העובדת אינה זוכה לתמיכה ולייעוץ שמקום העבודה חייב להעניק לה ושהאחראית על הטרדה מינית והעובדת הסוציאלית היו צריכות להציע;

לאחר שהעובדת ביקשה מן הממונה את פרטי האחראית על הטרדה מינית, הוא שוב אינו מעוניין בנוכחותה במקום העבודה; הוא מאשר לה להעדר מן העבודה, דבר שהיא מבקשת לעשות מפאת אי הנעימות שהיא חשה במחיצתו;

העובדת מוזמנת לממונה הבכיר (גבר) ביחד עם הממונה הישיר עליה; הממונה הבכיר מהלך עליה טרור, מרים עליה קול, תומך באופן מלא בממונה עליה (הנילון בהטרדה), מאשים אותה בתיפקוד מקצועי לקוי, דורש ממנה להתפטר ומאיים עליה כי אם לא תתפטר – תועבר לעבוד במשרה אחרת בדרגה נמוכה. אין משרה מקבילה לשלה לתת לה, צועק עליה הממונה הבכיר (ברכבת ישראל). כל זאת לפני ש”נסתיימה החקירה” בתלונה, חקירה שככל הנראה אינה מתקיימת, ותוך מודעות מלאה לכך שהעובדת התלוננה על שהוטרדה מינית על ידי הממונה.

השתלשלות עניינים זו תועדה והוקלטה על ידי תכנית הטלוויזיה. לבקשת שומר מסך, המתלוננת עברה בדיקת פוליגרף לגבי תלונתה, ויצאה דוברת אמת. בתגובה, הנילון (שאינו עובר בדיקת פוליגרף) טוען כי העובדת החלה להתנכל לו לאחר שפוטרה בשל תיפקוד לקוי שלה בעבודה. הוא טוען שנפל קורבן לעלילה. מקום העבודה (רכבת ישראל) טוען שהמתלוננת הועברה לתפקיד מקביל בדרגתו ובסוגו.
 
מהלך עניינים זה הוא רגיל, שכיח וטיפוסי במקרים של הטרדה מינית. הוא רווח מאוד במוקומותינו, ובדיוק כך זה נראה, בגרסה כזו או אחרת. הממונה מעיר הערות ממש כמו כאן (על החזה של העובדת, על החזיה שלה, על הסיליקון, על חזיהן של נשים אחרות), מעמיד אותה במצבים מביכים (מודד בעזרת גופה את גובה תליית התמונות במשרד) ומרשה לעצמו להשתמש בנוכחותה להנאתו המינית. כשהוא מבין שהיא התלוננה נגדו, הוא מנסה ךמצל לרעה את כוחו העודף ולסלקה, בתואנות שווא של תיפקוד לקוי, וכמובן טוען שהתלונה היא פועל יוצא של פיטוריה ולא ההיפך. הוא זוכה בגיבוי ובתמיכה של הממונים עליו, ובגיבוי ובתמיכה של מנגנון איטי ולא יעיל של מקום העבודה לטיפול בתלונות על הטרדה מינית.
 
ומה אומר על זה החוק? החוק למניעת הטרדה מינית אומר שממונה כמו זה הנדון שפונה אל עובדת הכפופה לו בהתייחסויות מיניות מבצע הטרדה מינית. כיוון שהיא כפופה לו ישירות, זוהי הטרדה מינית גם אם היא לא הראתה לו שאינה מסכימה לכך (במקרים אחרים – על המוטרדת להראות שאינה מסכימה, וההתנהגות הופכת להטרדה רק כאשר המטריד ממשיך להטריד למרות שהמוטרדת הראתה שאינה מעוניינת. עובדת כפופה אינה בהכרח יכולה להרשות לעצמה להגיד לממונה עליה להפסיק בהתנהגותו, ולכן החוק אינו דורש זאת ממנה. במקום, החוק דורש מן הממונה לא לפנות אליה בהתייחסויות מיניות במסגרת יחסי העבודה). אגב, מובן שמדובר בהטרדות מילוליות: מיום חקיקתו החוק מדבר על הטרדות מילוליות, וזהו החידוש שהכניס, לעומת איסורים על נגיעות פיזיות, שהיו קיימים מאז ומעולם בחוק העונשין (ההתנהגות בה נאשם שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, כיוון שהיא פיזית ולא מילולית, מהווה מעשה מגונה שאסור בחוק העונשין מאז ומעולם). עוד אומר החוק למניעת הטרדה מינית שנסיון לפטר את העובדת, להפחידה או להעבירה לתפקיד נמוך יותר – הם בבחינת “התנכלות”, שהיא אסורה ממש כמו הטרדה מינית.
 
על פי החוק, אם נודע למקום העבודה על ההטרדה המינית, עליו “לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם, וכן לעשות כל שביכולתו למנועת את הישנות המעשים האמורים וכדי לתקן את הפגיעה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות”. אם לא נהג מקום העבודה כאמור (ובינתיים נראה שרכבת ישראל בהחלט לא נהגה כאמור) המתלוננת יכולה לתבוע אותו ולדרוש ממקום העבודה פיצויים בגין הנזק שגרמה לה ההטרדה. את המטריד היא יכולה לתבוע הן בגין ההטרדה המינית והן בגין ההתנכלות, הן בהליך אזרחי (פיצויי נזיקין) והן בהליך פלילי.
 
כאמור, אמנון לוי ותכנית שומר מסך עשו עבור הציבור הישראלי שירות גדול מאוד בכך שהראו, שחור על גבי לבן, איך זה נראה. סוללת עורכי הדין של משפחת קצב כבר מטעה את הציבור בכל אמצעי התיקשורת ומפיצה גירסאות מבלבלות ומסחררות. אבל העובדות פשוטות, והן מתועדות. כולנו ראינו. וגם בית המשפט יראה, אם הדברים יגיעו לידי כך. חבל משומר מסך לא נכח בהחדרת הלשון הנטענת של שר המשפטים לשעבר ובמקומות נוספים רבים כל כך.
 
המסר לכל המוטרדות: להקליט. לתעד. כל מילה, כל פגישה, הכל. המסר לציבור: להבין סוף כל סוף איך זה נראה, וכמה זה פשוט. ולדעת איך לפרש את הסיפורים הללו, שהולכים ונחשפים יותר ויותר. אישה שטוענת שדברים כאלה נעשו לה אינה “זונה”, לא “נקמנית” ולא “מפנטזת”: היא פשוט מדווחת את מה שרבות מאוד עוברות גם במקום העבודה וגם בכל שאר תחומי החיים. והטענות לגבי תיפקודה הלקוי- אלה מועלות תמיד על ידי המעביד, שתמיד טוען שהתלונה היא תוצאה של פיטורין ולא ההיפך, ושהוא הקורבן. אלא מה יטען? שמא יודה, חלילה באשמתו ויקח אחריות? לא במקומותינו…
 
ובתשובה לשאלה למה פתאום כל כך הרבה תלונות על הטרדה מינית, התשובה מסתמנת כפשוטה: ההטרדות המיניות, כפי שהכריז החוק לפני 8 שנים, הן מכת מדינה. המוני נשים בישראל מוטרדות כל הזמן. בעבודה, ברחוב, ברכבת, בכל מקום. ועכשיו הן התחילו להתלונן. הן התחילו לעמוד על זכויותיהן. שמונה שנים לאחר חקיקתו, נשים צעירות, שמכירות את החוק למניעת הטרדה מינית מגיל צעיר ולוקוחות אותו – ואת עצמן – ברצינות, אינן מוכנות לספוג את מה שאמהותיהן ואחיותיהן הגדולות ספגו בשתיקה, בהורדת ראש, כפי שהתבטא היועץ המשפטי לממשלה. הן דורשות הגנה על כבוד האדם והאישה שלהן. וגם ההתלהמות הבלתי מרוסנת של “החברים של רמון”, הדור המרגיש מאויים ונלחם עד חרמה על “זכויות היתר” הסקסיסטיות שלו, אינן מצליחות לעצור אותן. זהו רגע אופטימי בתולדות המדינה; פתח לתקווה. הבה נצטרף אליו, ולא, חלילה, נחנוק אותו באיבו על ידי חשדנות, פניקה, שמרנות, שחיתות והאשמת הקרבנות.