בסוף פברואר 2008 התפרסם בתקשורת סיפור של הטרדה מינית שהתרחש לכאורה במרכז הבינתחומי בהרצליה. על פי המתואר בכתבה (ביחד עם המידע שנוסף בתגובות), מרצה בפקולטה למשפטים חיבק סטודנט שנכנס אליו לחדר, ולאחר מכן נגע בעצמו באיבר מינו מבעד לבגדיו. הסטודנט התלונן, ודיקן הפקולטה מצא שעובדות המקרה – כפי שהמרצה הודה בהן – מכוננות הטרדה מינית על פי חוק. הוא המליץ להרחיק בין המרצה והסטודנט (לפטור את הסטודנט מחובת נוכחות בשיעוריו של המרצה). נשיא המכללה החליט לכתוב נזיפה חמורה בתיקו של המרצה, המהווה בעצם עונש על תנאי: אם המרצה יטריד שוב  – הוא יפוטר. (על פי עדותו של אחד המגיבים לכתבה נכתב בתיק האישי: “אני פוסק בזאת שאם יהיה עוד מקרה אחד של הטרדה מינית מצידו של…הוא יפוטר ויורחק לצמיתות”). בנוסף, על פי הדווח העיתונאי, הומלץ לו לתרום 20,000 שקל למוסד המטפל בנפגעי תקיפה מינית.
 
התגובות הרבות לכתבה מעידות על כך שהנושא הפך לשיחת היום בקרב הסטודנטים והמרצים במכללה (שרובם יודעים, כנראה, במי מדובר). רבים מן הסטודנטים מתרעמים על יחסה המקל של המכללה, ומוצאים באירוע דוגמא מוקצנת אך טיפוסית ליחס לא נאות כלפיהם ככלל. כותבים אחרים מאשימים את הסטודנטים במוסד זה בפינוק יתר, ובהרגל שכל דרישותיהם וגחמותיהם יענו מיד.
 
קשה לדעת מה באמת התרחש, במיוחד כשהמכללה טוענת בתגובתה לעיתון (מעריב) שהעובדות המתוארות אינן מדוייקות. אבל בהעדר פרטים אמינים אחרים כלשהם – אין לי אלא להסתמך על האמור בכתבה ועל תגובות הקוראים, המנדבים, כאמור, מידע נוסף. ההקשר הכללי העולה מן התגובות הוא מעניין ורלבנטי, אך בהעדר ידע מבוסס – אני מתעלמת ממנו. כל האמור להלן, לכן, הוא התייחסות לשלד המינימאלי של האירוע כפי שתואר בפסקה הראשונה על פי הדווח העיתונאי. אני מתייחסת אליו כאל מקרה לדוגמא, להבהרת הכללים החלים במקרה של הטרדה מינית.
 
למרבה הצער, הטרדות מיניות במוסדות חינוך והשכלה הן תופעה רווחת. (ראו, למשל, לאחרונה, פרשת דוד אוחנה באוניברסיטת בן גוריון, ולפני כן פרשות בבר אילן, באולפנות ועוד). למרבה הצער, מוסדות חינוך והשכלה רבים אינם עושים את הנדרש מהם על פי חוק. לכן אני מציעה ניתוח משפטי על קצה המזלג של המקרה הנדון, כדוגמא לניתוח שנכון וצריך להחיל במקרים נוספים רבים. 
 
העובדות עליהן התלונן הסטודנט, ואשר בהן הודה ככל הנראה המרצה, מהוות הטרדה מינית מסוג “מעשה מגונה”. ביתר פירוט: אדם הנוגע באיבר מינו כדי להגיע לגירוי או סיפוק מיני ללא הסכמת הזולת שבנוכחותו הוא עושה זאת, מבצע מה שחוק העונשין אוסר, מאז ומעולם, תחת הכותרת “מעשה מגונה”. מאז 1998, כל מה שחוק העונשין מגדיר כ”מעשה מגונה” הוא גם “הטרדה מינית” על פי החוק למניעת הטרדה מינית, וחלות עליו גם הוראות החוק החדש, לצד הוראות חוק העונשין. הוראות חוק העונשין חלות אם המוטרד בוחר באפיק הפלילי; הוראות החוק למניעת הטרדה מינית חלות אם הוא בוחר להגיש תביעה אזרחית, או אם ההטרדה התרחשה במסגרת מקום עבודה (או לימודים) והמוטרד מתלונן בהקשר זה (כלומר במקום העבודה, ו/או בבית הדין לעבודה).  (לנושא זה, ראו גם הדיון במעשה המגונה ברשות השידור).
 
המעשה שעשה (לכאורה) המרצה הנדון במרכז הבינתחומי דומה, מבחינה משפטית, למעשה שעשה חיים רמון: גם שם היה מדובר בגירוי עצמי ללא הסכמת הצד השני, כלומר ב”מעשה מגונה” (שהוא לכן גם “הטרדה מינית”). ואולם מעשהו של המרצה קל יותר מזה של חיים רמון, שכן הוא לא כלל חדירה לגופו של הסטודנט, אלא רק נגיעה במרצה עצמו. על המידרג של “מעשים מגונים” – זוהי התנהגות מן הקלות ביותר (שכמעט לעולם לא מגיעות להליכים פליליים. ההרשעות המתועדות מתייחסות כולן למקרים חמורים יותר). גם ביחס להטרדות מיניות – זוהי הטרדה יחסית קלה בהשוואה למרבית ההטרדות המיניות, שהן חודרניות, פולשניות ופוגעניות הרבה יותר (זו דוגמא טובה לכך ש”הטרדה פיסית” יכולה להיות קלה יותר מ”הטרדה מילולית”. ההבחנה בין הטרדה “פיסית” ו”מילולית” אינה מצויה בחוק, ואולם אנשים משתמשים בה כאילו היא עוזרת להבחין בין הטרדות חמורות יותר – הפיסיות – וקלות יותר – המילוליות. ולא כן היא. במקרה הנוכחי, אילו המרצה “ביזה והשפיל את הסטודנט על רקע נטייתו המינית”, היתה זו הטרדה מינית “מילולית”, ועם זאת – חמורה הרבה יותר).
 
ואולם בשונה ממקרהו של חיים רמון, במקרה הנוכחי קיימים בין המרצה והסטודנט יחסים שהחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר אותם כמקבילים ליחסי עבודה, מה שמאפשר לסטודנט להתלונן על המרצה במקום העבודה, ולתבוע את המרצה ואת מקום העבודה בבית הדין לעבודה. במקרהו של רמון, לא היו יחסי עבודה כאלה (כי רמון אינו “עובד” אלא “נבחר ציבור”), ושם לא היתה ברירה אלא לפנות לדין הפלילי. לעומת זאת, החוק למניעת הטרדה מינית קובע מפורשות שכשמרצה או סטודנט במוסד להשכלה גבוהה מטריד סטודנט באותו מוסד – החוק רואה זאת כמצב בו עובד במקום העבודה מטריד עובד אחר. כל זכויות המתלונן וחובות מקום העבודה חלות כאילו היה מדובר בשני עובדים. במקרה כמו זה המתואר בכתבה, פניה לדיני העבודה עדיפה על פניה לדין הפלילי, שכן מבחינה פלילית, כאמור, זוהי עבירה קלה מאוד, ויתכן בהחלט שמשיקולים של עומס וסדרי עדיפויות המשטרה תחליט
לא להעמיד לדין בשל העדר עניין ציבורי בהעמדה לדין. לעומת זאת, מקום העבודה מחוייב, על פי החוק, לטפל בתלונה כזו במלוא הרצינות. הוא חייב לברר את העובדות, להבטיח את שלום הסטודנט, לקיים הליך משמעתי תקין, ולהעניש את המטריד באופן מידתי (אם אכן הוכח שביצע את ההטרדה, כמובן). אם מקום העבודה לא עשה את כל אלה – הסטודנט יכול לתבוע לא רק את המטריד, אלא גם את מקום העבודה, המוסד האקדמי, בבית הדין לעבודה, ולדרוש טיפול נאות – וגם פיצויים. 
 
מה צריך לקרות במקרה כמו זה המתואר בכתבה, כאשר המוטרד פועל על פי מסלול דיני העבודה שבחוק למניעת הטרדה מינית? על פי החוק למניעת הטרדה מינית, תלונה על הטרדה מינית במסגרת יחסי העבודה צריכה להתברר על ידי מי שמונתה על ידי המוסד כ”אחראית על החוק למניעת הטרדה מינית”. על פי התקנות, האחראית צריכה להיות אשה (אלא אם כן אין במוסד אישה מתאימה שניתן למנות לתפקיד), ועליה להיות מתאימה מבחינת כישוריה לתפקיד. היא צריכה לחקור את כל העדים הרלבנטיים, לברר את העובדות בכל דרך, לאסוף כל ראיה רלבנטית, ובמהירות האפשרית – להעביר את ממצאי החקירה, ביחד עם המלצה לפעולה, למעסיק. על סמך המלצותיה, המעסיק צריך להחליט אם לפתוח בהליך משמעתי, לעשות דבר אחר כלשהו, או לא לעשות דבר.  בכל מקום עבודה בו יש דין משמעתי, הטרדה מינית חייבת (על פי החוק) להקבע כעבירה חמורה בדין המשמעתי של מקום העבודה. אם ממצאי חקירת האחראית הם שהעובדות מעידות לכאורה על הטרדה מינית – על מקום העבודה לפתוח בהליך משמעתי. במוסד אקדמי משמעות הדבר – העברת התיק לטיפול ועדת המשמעת. בתוך כך, על מקום העבודה להבטיח את שלום המוטרד ולהגן עליו בכל דרך, לא רק מן המטריד – אלא מהתנכלות מכל סוג שהוא (למשל מחבריו של המטריד, ומן הסביבה). כל הטיפול בתלונה צריך להיות יעיל, מהיר, דיסקרטי, ולהגן גם על שאר כל מי שבאים במגע עם מקום העבודה הנדון (למשל – סטודנטים אחרים, ואף אנשים מחוץ למוסד הבאים עמו במגע).

 יתירה מכך, מקום העבודה, בלי קשר לתלונה זו או אחרת, חייב להכשיר את כל עובדיו להכיר את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית; עוד הוא חייב להבהיר להם באופן ברור ורציני שאסור להטריד מינית או להתנכל. אם מקום עבודה שלא עושה אחד או יותר מכל אלה – ניתן לתבוע אותו בבית הדין לעבודה, לחייבו לעמוד בדרישות החוק, ולדרוש פיצויים. (מובן שכל ההוראות הללו חלות על כל סוג של הטרדה מינית: של גבר על אישה, של גבר על גבר, של אישה על אישה ושל אישה על גבר. סטטיסטית, כמעט כל ההטרדות המיניות שידוע לנו עליהן מבוצעות על ידי גברים, גם אלה שקורבנותיהם הם גברים).
 
המגיבים הרבים לידיעה העיתונאית על ההטרדה המינית במרכז הבינתחומי בהרצליה זועמים על החלטת נשיא המכללה שלא לפטר את המרצה, ולא להגן על הסטודנט מפניו. לנקודה ספציפית זו אציין שהטרדה מינית חד פעמית ומזערית כמתואר במקרה הנדון, ובודאי כאשר הנילון הודה מיד (ויש לקוות שגם הביע חרטה), אינה מחייבת פיטורים. סביר בהחלט להסתפק בענישה קלה יותר, כפי שנעשה במקרים רבים מאוד במקומות עבודה שונים במשק. (כיוון שבהטרדות מיניות הטרוסקסואליות מסוג זה לא נהוג לפטר, פיטורים כאן עלולים ליצור את הרושם שהמרצה הוענש לא רק על ההטרדה המינית – אלא גם על נטיותיו המיניות). עם זאת, יש בהחלט הצדקה לזעמם של המגיבים; אבל ראוי להפנותו לאפיק אחר, ולהוציאו על מה שנראה בכתבה כזלזולו של המוסד בחובותיו על פי חוק.
 
מתוך המתואר בכתבה, משתמע שהמרכז הבינתחומי בהרצליה לא מילא אחר הוראות החוק, ולא עמד בחובותיו. ראשית, על פי הכתוב, עולה שאת החקירה ביצע דיקן הפקולטה למשפטים, ולא האחראית על החוק למניעת הטרדה מינית, שאמורה להיות אמונה על הטיפול בתלונות, ונטולת פניות אישיות ביחס לנילון. לדיקן, שהוא הממונה הישיר על הנילון, יש בהכרח אינטרסים כאלה או אחרים, ולכן הוא אינו האיש הראוי לברר תלונה כזו. ובכל מקרה – החוק קובע בבירור שהאחראית, ולא הדיקן, היא שצריכה לחקור את התלונה. (יתכן, כמובן, שדיקן הפקולטה למשפטים הוא “האחראית” במרכז הבינתחומי. אך האמנם אין במרכז אף אישה המוכשרת למלא את התפקיד, כפי שמחייבות התקנות? ואם האחראית מקורבת לאחד הצדדים ומנועה מלטפל במקרה – ראוי היה למצוא אדם שאינו האחראי הישיר של הנילון, כמו למשל בודק חיצוני נטול פניות.)

שנית, על פי הכתוב, החקירה העלתה שיש עובדות המבססות אישום בהטרדה מינית. לכן, על פי חוק, על המעסיק, הגוף המוסמך במכללה, היה להחליט להעמיד את המרצה להליך משמעתי. לשם כך יש הליכים משמעתיים, והם צריכים להתנהל כדין. על פי המתואר, משתמע שהנשיא החליט על נזיפה ללא העמדה להליך משמעתי בפני הועדה התקנונית. יתכנו, כמובן, מקרים מיוחדים בהם מעסיק יחליט לא לפתוח בהליך משמעתי, אך קשה לראות למה המקרה הנדון צריך להיות אחד מהם, ובודאי בעובדות כפי שהם מתוארות בכתבה אין הסבר להחלטה לא לפתוח בהליך משמעתי. הליך משמעתי, אגב, מגן לא רק על זכויותיו של המתלונן – אלא גם על אלה של הנילון. (אחת הסטודנטיות במרכז הבינתחומי שכתבה לי בעקבות פרסום רשימה זו טוענת שבמרכז אין כלל תקנון משמעת החל על מרצים, ולא הליכי משמעת מסודרים; אלה, לדבריה, שמורים לסטודנטים בלבד. אם אכן כך הדבר, שקשה להאמין באפשרותו, המצב המשמעתי במוסד חמור עוד הרבה יותר משניתן היה לחשוב מלכתחילה. אם אכן אין תקנון משמעת, יש לתהות האם המרצים רשאים לעשות הכל, או שמא הם נתונים לשרירות לבו המחלטת של נשיא המוסד בכל הקשר).

שלישית, על פי חוק, חובה על המכללה להגן על התלמיד לא רק מן המרצה הנילון, אלא מכל מי שעלול לרצות להתנכל לו בשל הגשת התלונה. מן הכתבה העיתונאית עולה שהמכללה לא עמדה גם בחובתה החוקית הזו. נראה שהדיקן המליץ שהסטודנט לא יצטרך להתקל במרצה, אך המלצתו לא התקבלה. לא מתואר שום צעד הגנה אחר שהמכללה נקטה לטובת המתלונן. ורביעית, מעל לכל: אין שום ראיה בכתבה שהמכללה הביאה לידיעת כל עובדיה את תכני החוק למניעת הטרדה מינית, שהיא תלתה את התקנון המשמעתי המכיל איסור על הטרדה במקום בולט לעין, שערכה השתלמויות והכשרות, או שהבהירה לכל המרצים שאסור להטריד מינית, ומה משמעותו של האיסור.
 
לאור כל האמור, על סמך הכתבה העיתונאית, עולה שהמרכז הבינתחומי – כמו מרבית מקומות ההשכלה הגבוהה בארץ, אם לא כולם – אינו ממלא את חובותיו על פי החוק למניעת הטרדה מינית. בין מתוך זלזול, התנשאות, התנגדות לחוק, או פשוט בורות ורשלנות מקצועית חמורה – אוניברסיטאות ומכללות אינן מבהירות למרצים מה מותר ומה אסור, אינן מעבירות אותם הכשרות, אינן פותחות במספיק הליכים משמעתיים, ואינן מגינות מספיק על המתלוננים, כלומר: אינן עומדות בחובותיהן. ההטרדות המיניות הרבות הן, לכן, על אחריותן.
 
מה צריך לעשות סטודנט בנעליו של המוטרד (או כל סטודנט במצבו, במוסד אחר כלשהו)? לפנות בתביעה לבית הדין לעבודה, ולתבוע את מקום הלימודים. לדרוש שהמוסד יעמוד בחובותיו החוקיות, על פי החוק למניעת הטרדה מינית, ולדרוש פיצויים. והוא זכאי לדרוש הרבה יותר מ- 20,000 ש”ח. הוא רשאי לדרוש 60,000 על עצם ההטרדה (ללא הוכחת נזק) וכל סכום נוסף – אם נגרם לו נזק שניתן להוכיחו. ואין שום סיבה שהכסף ילך רק למוסד המטפל בנפגעי תקיפה מינית ולא אל הסטודנט שנפגע. כשמוסדות אקדמיים יתחילו לשלם בגין אי עמידה בחוק – הם יתחילו להתייחס אליו אחרת. כסף הם מבינים, כפי שכותבים המגיבים הרבים לכתבה על ההטרדה במרכז הבינתחומי. (אבהיר עוד שאין כל קשר בין ההליך הפלילי שבו פתח הסטודנט, ובין הפניה לבית הדין לעבודה. ואפילו אם ההליך הפלילי יופסק, ייסגר או יסחב לעד – אין שום מניעה לפנות בתביעה לבית הדין לעבודה).
 
אגב, כל האמור כאן על מוסדות להשכלה גבוהה – נכון לגבי כל מקום עבודה במשק, בלי יוצר מהכלל: גדולים, קטנים, פרטיים, ציבוריים, יצרניים, שירותיים וכו’.
 
ישנם עורכי ועורכות דין המתמחים בתביעות כאלה לבתי הדין לעבודה, ויש אפילו מי שעושים זאת ללא גביית תשלום, למשל – מרכז תמורה (עו”ד אייל שטרנברג וד”ר יפעת ביטון), עובדות (קליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, עו”ד מיה צחור), והקליניקה לזכויות נשים במכללת שערי משפט (עו”ד ריקי שפירא).  

היום, ה-8 במרץ 2008, מלאו עשר שנים לחקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית. הגיע הזמן שמקומות עבודה, ובתוכם מוסדות השכלה גבוהה, יתחילו לפעול על פי חוק ולמלא את חובותיהם כלפי תלמידים, מרצים, וכל הבאים בשעריהם. נשים וגברים כאחד.