הדי המלחמה הקשה בצפון (ובדרום) טרם שככו, מחאה ציבורית כאובה כנגד ההנהגה מתנחשלת בגן הורדים, המאבק על הקמתה של ועדת חקירה ציבורית חוצה קווים מפלגתיים, וחלק ניכר מן השיח הציבורי מוקדש לדיון מדוקדק בעבירות המין המיוחסות לנשיא המדינה ולשר המשפטים. זוהי מציאות מבלבלת, כמעט הזויה, ואיני יכולה שלא לתהות: האם היא סימן מבשר טוב של עידן של שפיות, בו גם המלחמה אינה מצליחה להאפיל על שחיתויות והתנהגויות לא ראויות בצמרת השלטונית? או שמא יש בעיסוק הכמעט אובססיבי בחקירות ובאישומים כנגד הנשיא ושר המשפטים משום בריחה מן ההתמודדות הרת הגורל עם מדיניות החוץ והבטחון של המדינה? האם יתכן שבמקום להקדיש את תשומת הלב הראויה להפקת הלקחים מן המחדלים הרבים שחשפה המלחמה – מעדיפה התקשורת לספק לציבור “שעשוע סקסי” מסיח דעת בדמות התעסקות בעלת היבטים “צהובונים” בעלילותיהם של בעלי תפקידים רמים? האם העניין הציבורי (כלומר התקשורתי) בחקירות המעשים המיניים האסורים המיוחסים לאישים ציבוריים מעיד על התייחסות רצינית מבורכת לשחיתות מסוג זה, או שמא העיסוק בעבירות המין מהווה “פורקן” בעל צביון פורנוגרפי, מעין “הפוגה קומית”? ולאן כל זה מוביל: האם להפנמה ציבורית עמוקה יותר של נורמות הכבוד ההדדי, האוסרות גם על בכירים ונבחרים לדחוף אברי גוף אל תוך גופיהן של נשים שאינן מעוניינותב בכך, או שמא ל- backlash, תגובת נגד שמרנית; תגובה ציבורית ההודפת מעליה כל שינוי וחידוש (הן האיסורים על הטרדות מיניות והן החשיבה מחדש על מדיניות החוץ והבטחון), מבקשת להתחפר באשליה של שלווה ובטחון המיוחסים לעידנים קודמים, ומתבטאת בגעגועים לעבר מיתולוגי (“כשגברים היו גברים, רומנטיקה היתה רומנטיקה ומלחמות נסתיימו בנצחונות”)?
 
יתכן, כמובן, כי ניתן למצוא בשיח הציבורי (התקשורתי) משהו מכל אחד מאלה. כיוון שאינני מצליחה לזהות מנין הדברים באים ואילו מגמות הם מחזקים, אני מעדיפה למעט במילים בעת הזו, כדי לא להשתתף בשיח שעלול להיות מזיק, ולא לשחק לידי מגמות לא ראויות. אך כיוון שפטורה לחלוטין בלא כלום – אי אפשר (שמא תתפרש השתיקה שלא כהלכה), אומר מילים ספורות ומדודות בהתייחס למספר נקודות מרכזיות שעולות שוב ושוב בשיח הציבורי.
 
למה פתאום כל כך הרבה תלונות על עבירות מיניות? קשה לדעת. אך התשובה הסבירה ביותר היא כי לאחר שמונה שנות קיומו של החוק למניעת הטרדה מינית צמח בישראל דור של נשים שיותר ויותר מהן מוכנות לעמוד על זכויות האדם שלהן ולהאבק כנגד תוקפיהן, וגם אם הדבר עולה להן עדיין במחירים אישיים בלתי נסבלים. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אותה מפקדת אמיצה של החיילת אותה נישק לכאורה שר המשפטים בעל כרחה וללא הסכמתה. המפקדת זיהתה תקיפה מינית של פקודתה ומיד עשתה את הדבר הנכון: התלוננה. היא לא השתיקה, לא שתקה, לא זלזלה, לא פחדה, לא הזדהתה עם השררה, לא האשימה את הקרבן, ויצאה להגנת זכויות האדם הבסיסיות של פקודתה, שאיש אינו רשאי להחדיר לגופה איברים שאינם רצויים לה. לפני שנים ספורות לא היה עולה על דעתה של קצינה במצב מקביל להגיש תלונה. זוהי מגמה ברוכה המעידה על שינוי חשוב שהחוק למניעת הטרדה מינית סייע לחולל בציבור הישראלי.  
 
האם נשיקה כפויה היא באמת סיפור כל כך גדול? כן. בהחלט. “נשיקה כפויה” אינה נשיקה (מילה בעלת קונוטציה חיובית) אלא חדירה אלימה לתוך גופה של מי שאינה מעוניינת בכך. היא מאיימת, מחללת את הזכות לפרטיות, פוגעת בחירות ההגדרה העצמית של הקרבן וכופה עליה תחושה של אובייקט מיני לשימושו של התוקף. בכך היא פוגעת בכבוד האדם ובכבוד האישה של קרבן התקיפה, ופוגעת בזכותה לשוויון זכויות אזרחי ואנושי בחברה. שר המשפטים נאשם בכך שאחז בכוח בפניה של הנתקפת, ודחף בכוח את לשונו אל תוך פיה. תקיפה כזו יכולה בהחלט לזעזע כל אדם הסופג אותה, לגרום לחרדות, לסיוטים, להסתגרות, ולתגובות פוסט-טראומטיות שונות. חדירה כפויה לתוך פיו של אדם, המתרחשת במשך מספר שניות במקום ציבורי אינה חמורה כמו חדירה ממושכת לתוך גופו של אדם בנסיבות מסוכנות ומאיימות יותר. ממש כשם שסטירת לחי הניתנת במקום ציבורי אינה חמורה כמו בעיטות ומהלומות הניתנות באישון לילה במקום מבודד. אבל למרות שהיא חמורה פחות מהתעללות ממושכת, סטירת לחי יכולה להיות פגיעה משמעותית בקרבנה, ואין להתייחס אליה בקלות ראש. חדירה כפויה לפה, אף שאינה אינוס אלים תוך חטיפה והתעללות, יכולה להיות פגיעה חמורה, ובודאי חמורה יותר מסטירת לחי.
 
איזה מין איסור חל על נשיקה כפויה? חדירה כפויה לפיו של אדם היתה אסורה במדינת ישראל מאז ומעולם בעבירה המכונה “מעשה מגונה” הקבועה בחוק העונשין. מאז שנת 1998 מבהיר החוק למניעת הטרדה מינית כי “מעשה מגונה” הוא מגונה ואסור כיוון שהוא מהווה הטרדה מינית של קרבנו. לכן מאז 1998 חדירה כפויה לפיו של אדם אסורה, כפי שהיתה תמיד, על ידי חוק העונשין, אבל גם על ידי החוק למניעת הטרדה מינית. ההליכים הפליליים בגין עבירות כאלה הם לרוב על פי חוק העונשין.
 
אפילו אם זה אסור: הגיוני להעמיד למשפט פלילי על נשיקה אסורה? על פי חוק העונשין, חדירה כפויה לפיו של אדם היא עבירה, וניתן להעמיד עליה לדין פלילי. על פי החוק למניעת הטרדה מינית התנהגות זו היא לא רק עבירה פלילית, אלא גם בסיס לעילת נזיקין (כלומר לתביעה אזרחית לפיצויים), וגם בסיס להליך משמעתי – אם האירוע התרחש בהקשר של יחסי עבודה. ככלל, נשים אינן מתלו