בחודש שחלף מאז הירי של החייל בחברון הוצעו הסברים וניתוחים חשובים לתגובות השונות של הציבור למקרה. אני מבקשת להוסיף לניתוחים אלה מסגרת להמשגה שיש בה כדי לפתוח פתח לתקווה. תקווה זו קשורה באפשרות לשוחח במסגרת מושגית אחידה, שגם אם לא תוביל להסכמה מלאה, תוכל לפחות לפתוח שיח בינינו ולא רק ללבות מלחמה. אני מציעה שכל אחת מן הדעות המובעות ביחס לפרשת החייל היורה מעוגנת בתפישת עולם ערכית, שאפשר לראותה ולנמקה כקוהרנטית ואף כלגיטימית. כל אחת מהשקפות העולם הללו מעוגנת במחויבות עמוקהלסוג מסוים ושונה של כבוד.

סוג אחד של כבוד קשור במעמדנו בתוך קבוצת ההתייחסות שלנו. אנו רוכשים אותו על ידי עמידה בנורמות של הקבוצה. כבוד זה הוא חברתי ומצריך הכרה קבוצתית, אך נחווה גם כבלתי נפרד מזהותנו ומהערכתנו העצמית. אני מכנה אותו “הדרת־כבוד” (באנגלית הוא מכונה: honor). כבוד זה — שכולנו מטפחים ומוקירים, איש איש בתוך קבוצת ההתייחסות שלו — הוא חלק בלתי נפרד מתפישת עולם שלמה, המניבה מנטליות שנתפשת כ”טבעית” ו”מובנת מאליה”.

כך, כאשר פוגעים בהדרת הכבוד של אדם, הוא חש מחויב להשיב מנה אחת אפיים לפוגע. בדרך זו הנפגע מבטיח את מעמדו בקבוצה, ואף שולח מסר של גמול והרתעה, שנועד להגן עליו מפני פגיעות עתידיות. בחברה המושתת על הדרת־כבוד, הקבוצה כולה פוקחת עין על האינטראקציה החברתית, ומוודאת שהתגובה היא מידתית ותואמת את כללי המשחק המקובלים. כל עוד פועל הנפגע על פי כללי הקבוצה — הוא ייחשב כמי ש”ניקה את כבודו”, “השיב את הקלון” לחיק הפוגע, נהג באופן מכובד וכיבד את החברה שאליה הוא שייך ואת תרבותה. לצורך העניין הקבוצה יכולה להיות כיתה בבית ספר, מחלקה במקום עבודה, משפחה, רשות מוניציפלית, קבוצת פייסבוק, או קהילה מדינית שלמה. אותם כללים שחלים על פרטים בתוך חברת הדרת־כבוד — חלים גם על קבוצות ביחסיהן ההדדיים (למשל בין קבוצות של אוהדי קבוצות כדורגל, או בין לאומים שונים).

אבל חשוב לזהות שכללי המשחק של הדרת־הכבוד שונים בקבוצות שונות בהקשרים רבים מאוד. למשל: קבוצות הדרת־כבוד רבות בעולם פועלות (מזה אלפי שנים) על פי כללי “נקמת הדם” (feud). בקבוצות אלה הגמול צריך להיות מכוון לפוגע או למי מקרוביו, בין שהנענש קשור אישית להתרחשות שעליה גומלים ובין שלא. בקבוצות כגון אלה המתוארת בסרטים כמו “הסנדק”, כשראובן פוגע בהדרת־כבודו של שמעון, שמעון רשאי — ואף חייב — לפגוע בראובן או במי ממקורביו בכל דרך שהיא. ירי ממארב, נעיצת סכין בגב, חטיפת בנו, שריפת בית משפחתו או אונס אשתו של ראובן — כולם דרכים לגיטימיות לטהר את הדרת־כבודו של שמעון.

בקבוצות הדרת־כבוד אחרות כללי המשחק הם אחרים. בחלקים מסוימים של אירופה, בקרב המעמדות הגבוהים (האצולה), התפתחה במשך מאות שנים תרבות הדרת כבוד אליטיסטית, שהחליפה את כללי נקמת הדם בכללי הדו־קרב (duel). על פי כללים אלה, המשחק שנועד ליישב סכסוך הדרת־כבוד בין אצילים נבנה באופן מסוגנן עם דגש רב על ההגינות ההדדית (ההגינות הובנתה כ”אצילות נפש”). כאן אסור היה לירות לפני שניתנה הוראת הירי, או להכות מתחת לחגורה, או לתקוע סכין בגב, או לנצל כל חולשה או תורפה של היריב. מי שהיה “חזק על חלשים” — רק איבד מהדרת־כבודו במקום “לנקות את כתם” הקלון שהפוגע המיט על הדרת־כבודו.

כללי ההגנה על שבויי מלחמה התגלגלו, בלי ספק, מתפישת עולם זו, כלומר מתפישה של הדרת־כבוד בנוסח הדו־קרב ולא בנוסח נקמת הדם. אבות הציונות, ובראשם הרצל, אימצו השקפה זו בגלוי ובמוצהר. הרצל הרבה לכתוב על חשיבותו של הדו־קרב בחינוך היהודים החדשים (כלומר הציונים) כבני תרבות. נורדאו, ז’בוטינסקי ומנהיגים ציונים נוספים היו מחויבים לתפישת עולם זו (אחד העם יצא חוצץ נגדה, בטענה שאינה יהודית).

בתגובות הציבוריות בישראל לירי החייל בחברון אפשר לשמוע בבירור הדים של שתי תפישות עולם של הדרת־כבוד. מנקודת מבטם של מי שמחזיקים בכללי הדרת־הכבוד מסוג נקמת דם, מעשהו הגומל והמרתיע של החייל כלפי “המחבל שקם להורגו” הוא מידתי (“עין תחת עין”), ולכן הוא מכובד ומכבד את “הקבוצה הישראלית”. לכן אין כל קושי לתמוך בו ולחזק את ידיו. לעומת זאת, מנקודת מבטם של מי שמחזיקים בכללי הדרת־הכבוד מסוג דו־קרב, ההתנהגות של החייל החמוש כלפי הסכינאי שכבר “נוטרל” היא מכה מתחת לחגורה, “חכמה על חלשים”, ולכן — בושה ולא כבוד. לכן זוהי “התבהמות”; התנהגות כבוד לא אצילית ולא תרבותית.

אבל לצד הדרת־הכבוד, ישנם גם סוגים אחרים לגמרי של כבוד, המגדירים כללי משחק שונים בתכלית. כך, למשל, ישנו הכבוד הסגולי (dignity), שעל פיו לכל אדם, באשר הוא אדם, יש ערך אנושי הנובע מעצם השתייכותו למשפחה האנושית. ערך זה הוא “רכוש משותף” של כל משפחת האדם, ה”מוטבע” בכל אדם מרגע לידתו ומלווה אותו עד התפוררות גופו לאחר מותו. כל אדם זכאי לכבוד זה מעצם היותו יילוד אנוש, והחובה העילאית על כל חברי המין האנושי היא להגן על ערך זה, בכל אדם, בכל מצב, בכל תנאי, ובלי קשר לזהותו, לשייכותו החברתית או להתנהגותו.

שום דבר בעולם אינו יכול לשלול מאף אדם את ערכו האנושי כאדם (אפילו אם הוא נהג כהיטלר או כאייכמן). מכיוון שבהיותו אדם הוא נושא את “חותם האיכות של האנושיות”, אנחנו מחויבים לתת לו “יחס אנושי”, הכולל, בין השאר, טיפול רפואי מציל חיים ומשפט הוגן לפני ענישה. גם מי שהורשע בעבירות החמורות ביותר זכאי ליחס אנושי, כלומר מכבד, ולכן הענישה צריכה להיות מכבדת במובן זה (של כבוד סגולי). תפישת עולם זו מזוהה עם הומניזם וליברליזם. גם חלקים גדולים וחשובים של היהדות מבטאים אותה, בין שהם מקדשים את האדם — כל אדם — כאדם, ובין שהם מקדשים אותו כמי שנברא “בצלם אלוהים”.

עבור מי שמחויבים בראש ובראשונה לסוג זה של כבוד, ירייה באדם (שלא תוך הגנה עצמית או בקרב) בלא משפט הוגן היא “הוצאה להורג” ולכן פשע נגד האנושות. שום “גמול”, “הרתעה” או “ניקוי הדרת־הכבוד” אינם יכולים להצדיק או אפילו לתרץ פגיעה כל כך חמורה בערך הליבה הזה. השיח הציבורי סביב פרשת החייל היורה בחברון מכיל בבירור קולות המבטאים מחויבות להשקפת עולם זו. ארגוני זכויות האדם בישראל הם נושאי הדגל של קולות אלה.

סוג שלישי ושונה של כבוד הוא כבודו הייחודי של כל פרט אנושי מסוים. רכיבי כבוד זה משתנים מאדם לאדם וכוללים את מאפייניו הייחודיים של האדם והגדרתו העצמית. זהו כבוד המבוסס על מכלול תכונותיו, כישוריו, חוזקותיו וחולשותיו של הפרט, כפי שהוא בוחר לפתחם ולממשם. על כן סוג זה של כבוד דורש מן החברה מידה רבה של התחשבות, סובלנות, אמפתיה וקבלה של כל פרט בכל רגע על פי מידותיו, יכולותיו וחסרונותיו. אני מכנה סוג זה של כבוד “כבוד מחיה” (respect).

בשיח הציבורי בפרשת החייל היורה בחברון נשמעו הדים הקוראים — ראשית לכל — להתחשב במצבו המסוים של החייל ברגע שבו ביצע את הירי. על פי האוחזים בגישה זו, בין שחש סכנת חיים, או שנסער עקב הפגיעה בחבריו, או שסבל מחוסר שינה, או שהשירות בחברון הכניס אותו למצב טראומטי — יש לכבד את החייל בכך שנביא בחשבון את כל ההיבטים הרלוונטיים של חייו באותו רגע, ונשקול אותם מתוך אמפתיה ואהדה. לכן יש לחקור, ללמוד, ולהשעות שיפוט עד שנבין את התמונה האנושית במלואה.

לעומתם, מתוך מחויבות לאותו סוג של כבוד, ישנם מי שמבקשים שנראה גם בפלסטיני שנורה, מעבר לכבוד הסגולי הטבוע בו, גם את כבוד מחייתו. הם מבקשים שנזכור שמבחינתו, הוא יצא להיאבק על חירותו ונגד כיבוש מדכא, פוגעני, בלתי מתחשב, שאין לו סוף. בעיניו הוא פעל כ”לוחם חירות” המחרף את נפשו ותוקף חיילים כובשים חמושים, ולא אזרחים. כיבודו מחייב להביא בחשבון גם את ההיבט הזה.

כל נקודות המבט השונות הללו על פרשת החייל היורה בחברון מבטאות ומחזקות תפישות עולם ערכיות ותיקות ומושרשות. לכל אחת היגיון משלה, יופי משלה, וכן יתרונות וחסרונות שניתן להתווכח עליהם. יש שהן יכולות להשתלב יחדיו, ויש שהן מובילות למסקנות מנוגדות בתכלית. רבים מאתנו נמשכים אל טיעונים השואבים מתפישות כבוד שונות ואף מזדהים עמם. אך מה שמתרחש בשבועות האחרונים בישראל הוא מאבק איתנים, עד חורמה, בין המחזיקים בתפישות העולם השונות, כפי שהן באות לידי ביטוי בפרשת הירי בחברון. בלהט המאבק כל צד מתבצר בתפישת עולמו וסוגר את הגיונו ולבו בפני הגיונם ולבם של המחזיקים בתפישות העולם האחרות, עד שאיננו שומעים ואיננו רואים את ההיגיון או הרגש שבדברי האחרים. זה מובן, ומעיד על אכפתיות עמוקה ומסירות לתפישות עולם ערכיות. אך הסכנה רבה: השסע מעמיק והופך לתהום בלתי ניתנת לגישור.

מה שנחוץ לנו — הציבור הישראלי לגווניו ומגזריו — הוא שפה משותפת שבה נוכל לדבר על סוגי הכבוד השונים שלנו. רק שפה משותפת כזו תאפשר השוואה בין תפישות העולם השונות, ובחינה משותפת כיצד אפשר לגשר על ההבדלים ביניהן ולהגיע לרב־קיום מכבד. רק שפה משותפת יכולה לאפשר לנו לטעון את טיעוננו ולהקשיב לטיעוני הצדדים האחרים, בלי להיאטם, להתקפד, להתמלא בזעם קדוש ולשנוא. שפה משותפת עשויה אפילו לאפשר לנו לשכנע ולהשתכנע בנקודות מסוימות, או להגיע לעמק השווה שיכיל משהו מכל תפישה.

כך, למשל, בעזרת מושגים משותפים אפשר להתלבט יחד בשאלה הנוקבת: האם נוכח אויב המחזיק בגישת הדרת־כבוד מסוג נקמת דם (כמו דעאש) ראוי להמשיך להחזיק בתפישות של כבוד סגולי וכבוד מחיה, או שבלית ברירה אין מנוס מאימוץ כללי המשחק של הצד השני. כשמסכימים על המערכת המושגית, אפשר להתלבט יחד איזו מן התגובות הללו מהווה ניצחון מוסרי, ואיזו — כישלון.

אילו אפשר היה לצפות מנציגינו הנבחרים שינהלו את השיח הזה ויהוו בכך דוגמה ומופת לכולנו — זה מה שהיה צריך לדרוש מהם. מכיוון שאין תקווה שהם יתעלו לגבהים הנדרשים, אין מנוס מקיום השיח הזה בציבור. בכל מקום — בתקשורת הממוסדת ובזו ה”חברתית”, בבתי הספר, בתנועות הנוער ובברים. המקום הוא כאן, והזמן הוא עכשיו, אם חפצי חיים אנחנו.

המאמר הופיע בעיתון הארץ ביום 22.4.2016: http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2923030