הטילים הנורים מעזה אל שדרות, אשקלון ושאר הישובים הסובבים אותם הם בלתי נסבלים. מדינה אינה יכולה לאפשר לשכניה לטווח את אזרחיה ולמרר את חייהם. דומני שעל כך אין בישראל חולק. השאלה היא, כמובן, מה לעשות. האפשרויות שעולות לשיח הציבורי ההגמוני, המיינסטרימי, הן – להבליג, כלומר להתריע אבל לא לעשות דבר, לתקוף מן האוויר, או להכנס בכוחות קרקע. וזהו. כלומר – כל האפשרויות שכבר ננקטו, נוסו, נכשלו ולא הובילו לפתרון או לשינוי, ורק הן. האפשרויות האחרות, החדשות, שטרם נוסו, נשמעות רק מן “השוליים הסהרוריים”. למשל – לשקול להסיר את המצור מעזה, ולאפשר גם לתושביה לחיות. למשל – לנהל מו”מ עם הנהגת עזה הנבחרת (למרות שקוראים לה “חמאס”). למשל – לחשוב על הטווח הארוך, בו נצטרך אנחנו והם לחיות אלה בצד אלה בלא אלימות, שליטה, דיכוי, השפלה או שנאה. אלה כיוונים שעל השיח הציבורי הישראלי לנבור בהם, ללמוד אותם, להתווכח עליהם, לשקול את יתרונותיהם ואת חסרונותיהם, לגלגל בהם ולעצבם. אבל לא להתעלם. ההתחפרות במוכר, בידוע ובחסר התקווה אינה יכולה להוביל לשום כיוון מועיל. וכשאנו בודקים את האפשרויות הבלתי מוכרות, שאולי יש להן סיכוי להוביל למקום אחר, יש לראות, לשמוע, ולהתאבל גם על הפגיעה המחרידה בתושבי עזה; דבר שהתקשרות הישראלית חפה ממנו כמעט לחלוטין. כך, למשל, לראות את סיפורה של סמירה בעלושה, שאיבדה חמש מבנותיה בהפגזה הישראלית, ושלושת ילדיה האחרים נפצעו. לא רק בשדרות ובאשקלון אלא גם בעזה חיים אנשים, אשר סובלים כעת סבל לא יתואר. אי אפשר לחשוב על המצב ולנקוט לגביו עמדה בלי להכיר את מצוקתם ולקחת גם אותה בחשבון.

 בלוג חדש של ארגוני זכויות האדם בישראלי מביא עדויות מן השטח, כמו גם חדשות “לא הגמוניות” וקולות שהתקשורת המגוייסת אינה משמיעה מספיק.  

 גם בבלוג של אייל ניב יש קול שפוי של ישראלי המחפש פתרון ומציע חדשות ודרכים לנסות לפרוץ את חומת הבערות שלנו והיאוש הנגזר ממנה.