להלן דיווח מיד ראשונה על האופן שבו מחאת הדגלים השחורים נעצרה על ידי משטרת ישראל בצומת לטרון.
על כל אחת מהמכוניות התנוסס דגל שחור (בדרך כלל חולצת T שחורה) שנועד למחות על הפגיעה בדמוקרטיה, או דגל ישראל, שנועד להביע הזדהות עם המדינה, או שניהם. מתוך שיירת המחאה קשה היה לאמוד כמה מכוניות נטלו בה חלק, אבל הן היו רבות מאוד, מלא כל העין. מכוניות נהוגות בידי ישראליות וישראלים שלמרות המגיפה, החל”ת והסטרס, יצאו נחושים להבהיר לשלטון ולציבור כולו שאנחנו כאן, וניסיון ההשתלטות של נתניהו ואדלשטיין על המשטר לא יעבור בשקט. טיפת שפיות ותקווה בימים שלא דומים לשום דבר מוכר.
ביחד עם מכונית נוספת של חברים נסעתי עד לטרון, כדי להצטרף שם לשיירה ולעלות לבירה. ככל המכוניות לפנינו ואחרינו, וכפי שביקשו יוזמי ההפגנה, הקפדנו לנסוע במהירות חוקית, לא להתקהל ולא להפר שום הוראה של שום חוק. אבל כשהתקרבנו לצומת לטרון ראינו שבנתיב לירושלים כוחות משטרה מאפשרים המשך נסיעה רק לכלי רכב שאינם מעוטרים בשחור. המכוניות שהעיטור השחור העיד עליהן שיושביהן חרדים לדמוקרטיה הישראלית ומזדעקים לבצרה — הוסטו לצד הדרך ונצטוו לחנות שם.
פנינו לכביש המוביל לתחנת הדלק, כדי לחנות לצד הדרך ולנסות להבין מה עילת ההתערבות המשטרתית וכיצד ממשיכים מכאן. איש משמר הגבול נסע לידינו ודרש שנמשיך אל חניון 9: שם, קבע, עלינו לחנות, כי אסור לנו להמשיך לירושלים. הוא הוסיף אזהרה ידידותית, שאם לא נסע לחניון ניקנס על הפרעה לתנועה. כשהראנו לו שאיננו מפריעים לתנועה משך בכתפיו. לשאלתי למה פוגעים בחופש התנועה שלנו ומדוע לא מאפשרים לנו להמשיך בדרכנו השיב שאי אפשר לתת למאות מכוניות להיכנס לירושלים. וכששבתי ושאלתי למה, סינן בינו לבינו “ערבים ושמאלנים”.
לא נסענו לחניון המיועד לנו וחזרנו לכביש המוביל לפניה לירושלים. אך שם חנתה ניידת משטרה שחסמה את התנועה. עד מהרה הביאו השוטרים סרט אדום-לבן ומתחו אותו לאורך הכביש. לשאלתי למה הם מונעים את חופש התנועה ענו בנימוס שהם פועלים על פי הוראות מלמעלה. כשביקשתי הסבר למניעי המשטרה ענו שמותר למשטרה לסגור כבישים ולעצור תנועה והיא לא צריכה לתת סיבות.
התקשרתי לעו”ד שרון אברהם, מנכ”לית האגודה לזכויות האזרח, ושמעתי ממנה שהיא משוחחת על המצב עם היועצת המשפטית של המשטרה, שלא עודכנה במדיניות ההפרעה לשיירה שיזם מפקד מחוז ירושלים, ולא אשרה אותה. במקביל, הודעות וצילומים מן השיירה המעוכבת הגיעו לאמצעי התקשורת, ותחנות הרדיו החלו לדווח על האירוע בלטרון. בתוך דקות מן ההתערבות המשפטית והתקשורתית גזרו השוטרים את הסרטים האדומים שמתחו, ואיפשרו לשיירה לצאת בכיוון ירושלים. בתוך העיר שוב נחסמו כבישים כדי למנוע מן המכוניות המוחות להתקרב לבניין הכנסת.
הרעיון המצוין לקרוא לאזרחיות ואזרחים מכל הארץ לעטות שחורים ולנסוע לכיוון הכנסת נולד אצל ישראלים שאינם מוכרים או מזוהים עם שום ארגון; ישראלים שארצם יקרה להם, והם אינם מתכוונים לעצום עיניים כשממשלת מעבר שנכשלה שלוש פעמים בהשגת אמון הציבור משתקת את הרשות המחוקקת ואת זו השופטת. נסיעה במכוניות לירושלים ועד הכנסת היא התנהלות אזרחית חוקית למהדרין, אפילו בימים של קורונה, ואפילו במסגרת האיסורים, שנגזרו על הציבור בחסות תקנות הגנה לשעת חירום, ותוקפם החוקי שנוי במחלוקת. החלטת המשטרה למנוע את כניסת המכוניות לירושלים ואת התקרבותן לכנסת היא, לכן, פגיעה בוטה וחסרת הצדקה בחופש התנועה ובחופש הביטוי.
נכון להיום, ה-19 למרס, 2020, יש מספר גורמים שמנעו מן המשטרה לבצע את זממה. ראשית, ארגוני החברה האזרחית, כמו האגודה לזכויות האזרח, עודם קיימים ופעילים ומגינים על זכויות האדם, למרות ההסתה הפרועה והמתמשכת נגדם מצד ראש ממשלת המעבר. שנית, אף שהתקשורת הישראלית נכנעת יותר ויותר לתכתיבי השליטים, היא עדיין חופשייה דיה כדי לדווח על אירועים מסוכנים (לפחות כאלה שבהם המשטרה פוגעת בזכויות של אזרחים יהודים). הטכנולוגיה, שטרם נוטרלה, איפשרה לתעד את המתרחש ולהעביר את הידיעות לתקשורת. וכמובן, האכפתיות האזרחית של מי שיזמו את השיירה וכל מי שהצטרפו אליה, היא הרכיב הראשון והעיקרי שבלעדיו אין.
מזה זמן רבים ורבות טוענים שוב ושוב שנתניהו אינו מתכוון לעמוד לדין ולא לוותר על הגה השלטון. ובכל זאת איננו באמת מצליחים להפנים שזה אכן עשוי להתרחש במציאות. כי גם כשהכל גלוי וידוע וברור ומפורש, עדיין קשה להאמין בהיתכנותו של מה שהיה אמור להיות בלתי אפשרי ובלתי נתפס. המשימה כרגע היא להפנים, להשלים, ולהתגייס לפעולה. שיירת המכוניות היא דוגמא מצוינת למחאה אזרחית שאפשר וצריך להציף בה את הארץ. במקביל, יש להגן בכל דרך ובכל מחיר על חופש ההתקשרות שלנו, ועל שומרי הסף: המשפטיים, התקשורתיים, ומגיני זכויות האדם.