כפי שציינתי כבר בפוסט קודם, “ציד מכשפות” (כמו זה שהתרחש באירופה ובארצות הברית בראשית העת החדשה) הוא סוג של פאניקה מוסרית, כפי שהגדיר זאת הסוציולוג החשוב סטנלי כהן. זהו סחרור חברתי ההופך פירור של דיסאינפורמציה להתלהטות קולקטיבית. “פרשת המין” בקרית גת הפכה לפאניקה מוסרית המזכירה מאוד את “ציד המכשפות”.

רק מי שלא רוצים לראות יכולים לפספס מה שבלב הסיפור הזה: גברים צעירים שמוחם שטוף בפורנוגרפיה שהם צורכים ללא הגבלה, שאף אחד לא לימד אותם שכשהם עומדים מול אדם אחר, גבר או אישה, צעיר או מבוגר, יהודי או ערבי – חובה עליהם תמיד לראות גם את טובתו של אותו אדם, ולא רק את טובתם הרגעית, המוכתבת על ידי הורמונים שוצפים, פנטזיות פורנוגרפיות ולחצים חברתיים. די בציטוט קורטוב קטן מעדותו של קטין שהתפרסמה ביום חמישי: “ישבתי בצד וחברים שלי עשו אותה ביחד. קיללו אותה ונתנו לה מכות… חבר שלי נתן לה סטירה. אז היא אמרה “לא”, אבל הוא צחק ואמר לה “שתקי, יא זונה””? הרי, כפי שכתבה בצדק קרולינה לנדסמן (“הארץ”, יום ששי, “משפט היה למשפח”), “האמת הגלומה במקרה הזה פרושה לעיננו”.

צריך להיות חלק מפאניקה מוסרית, ציד מכשפות, כדי להפוך את היוצרות ולהאשים את הקורבן: אישה פשוטה, קשת יום, ענייה, חריגה, בודדה, וככל הנראה רפת שכל או לקויה בנפשה בצורה כזו או אחרת. סביר להניח שהיא גם קרבן לגילוי עריות או לניצול מיני אחר בילדות, כי הסטטיסטיקה מלמדת שרבות מן הנשים המגיעות למצב כמו שלה נוצלו מילדותן. כן, החרדות מפני אבדן המצפן המוסרי, האנושיות, כבוד האדם הן מוצדקות לחלוטין. אבל האשמה אינה האישה מקרית גת, ואם נשרוף אותה לא נינצל.

ציד מכשפות מסוכן מכל בחינה: חברתית, מוסרית, אישית, וגם משפטית. כי בתקופה של פאניקה מוסרית, גם מערכת המשפט נרתמת, ומשבשת את עצמה לדעת כדי להתאים לטירוף הקולקטיבי. כזכור לנו ממחזהו המצמרר של ארתור מילר (“ציד המכשפות”), חלק גדול מן הדרמה של ציד המכשפות התרחש בבתי המשפט, בחסות שלטון החוק.

למקרא הפרסום התקשורתי על כך שהמדינה מתעתדת להעמיד את המכשפה מקרית גת לדין בגין “גרימת מעשה סדום” התעורר בי הפחד שמא הפאניקה המוסרית הגיעה לפתחה של מערכת המשפט הישראלית.

אני סמוכה ובטוחה שהפרקליטות יודעת היטב שהעיקרון המנחה את הוראות החוק הוא להגן על האדם שבו נעשו מעשים מיניים אסורים, ובעיקר – האדם שגופו נחדר באופן אסור. החוק מגן באופן מלא על גופו של כל אדם מפני חדירה אסורה אל תוך הגוף, וכן מפני מעשים מיניים אסורים שאינם כוללים חדירה. בין השאר, מי שחודר מינית לתוך גופו של אדם אחר כשהאדם הנחדר עוד לא בן 14 – עובר על החוק, ואין שום הבדלים בין גברים לנשים, בין שהם בצד החודר ובין שהם בצד הנחדר (מבחינה טרמינולוגית, אם החדירה היא לפה או לפי הטבעת של גבר או של אשה, זהו מעשה סדום; אם החדירה היא לנרתיק – זהו אונס). מי שעושה מעשים מיניים (ללא חדירה) בגופו של אדם שצעיר מגיל 14 מבצע מה שהחוק מכנה “מעשה מגונה” (והחוק למניעת הטרדה מינית קובע שמעשים מגונים מהווים הטרדה מינית).

לכן, על פי החוק הישראלי, אם האישה מקרית גת החדירה אצבעות אל תוך פי הטבעת של נערים צעירים מגיל 14, אם היא הבינה את מעשיה, שלטה בהם, וידעה את גילאיהם – היא ביצעה בהם “מעשי סדום” וזו עבירה (כי בשל גילם אין להם כוח חוקי “להסכים”). כל דבר מיני אחר שהיא עשתה בהם יכול להחשב כ”מעשה מגונה”. זאת ועוד. סעיף 350 לחוק העונשין קובע כך: “לענין עבירה לפי סימן זה, אחת היא אם העושה עשה את המעשה או גרם שהמעשה ייעשה בו או באדם אחר”. כלומר, אם האישה “גרמה” (למשל באיומים) לאחד מהנערים לעשות את אחד המעשים הללו לאחד האחרים – היא אחראית משפטית גם לכך. או אם נער בגיר גרם לה להחדיר את איבר מינו אל תוך פיה, בלא הסכמתה החופשית, הוא נחשב כמי שחדר אל תוך גופה בנסיבות המכוננות עבירה של אינוס.

אבל אם החדירות היו אל תוך גופה של האישה ולא אל תוך גופיהם של הקטינים (כפי שלכאורה עולה מן התיאורים המפורסמים בתקשורת), היא לא “גרמה לעבירה”. כשהחדירה היא אל תוך גופה, אז הגוף שהחוק יכול פוטנציאלית להגן עליו הוא שלה, ואז לא יתכן שהיא זו שגרמה לעבירת המין בו. בדיוק כשם שמי שגונבים לו כסף מן הכיס לא יכול להיות אשם בכך שגרם לגנבים לגנוב ממנו (גם כאן, ההגנה היא על כיסו ועל כספו, ואם הוא גרם להם לקחת את הכסף מהכיס – אז הוא היה מעוניין שהכסף יילקח, ואין גניבה, אז אין עבירה). פירוש החוק הישראלי כאילו הוא מאפשר להעמיד לדין את האישה על כך שגרמה שיחדרו אל תוך גופה הוא שיבוש מסוכן של המשפט מתוך פאניקה מוסרית. מי שעומד על משמר שלטון החוק חייב לצאת להגנתו – הגנתנו – גם כאן.

וזוהי ההזדמנות להזכיר שפרק עבירות המין בחוק העונשין הישראלי הוא עתיק יומין ומיושן. כבר מזמן היה צריך להחליפו בהוראות חוק חדשות ההולמות את המאה העשרים ואחת ומגנות על כבוד האדם, חירותו ופרטיותו, ועל השוויון בין המינים. הוראות חדשות אלה צריכות להגן על כולנו מפני כפיה מינית, ללא מושגים ארכאים ומוסרניים כמו “מעשה סדום” ו”מעשה מגונה”.

(גרסה קצרה יותר פורסמה בהארץ http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2348841)