אחד הנושאים שממשיכים להעסיק את כל שדרות הציבור הוא “איך זה שדוקטורנטיות, נשים חזקות וחכמות, שיתפו פעולה – וחלקן ממשיכות לשתף בשתיקתן – עם אדם שסחט אותן, ניצל אותן והפך אותן לזונות”? התייחסתי לנקודה זו בהרחבה, אך עקב העיסוק הבלתי פוסק דווקא בנקודה זו, אוסיף שתי הערות.
 
ראשית, צריך לראות שההתמקדות בקרבנות היא התחמקות מעיסוק בשאלה המרכזית: “איך זה שאוניברסיטאות, מוסדות החינוך וההשכלה הנאורים, הממומנים מכספי ציבור, שיתפו פעולה – וכולם ממשיכים לשתף בשתיקתם – עם מרצים בכירים בעלי כוח, שררה ומרות, המנצלים את מעמדם לרעה לשם פגיעה בסטודנטיות (וכן, גם בסטודנטים כמובן)?”
 
זו השאלה האמיתית, הקשה, המחייבת התייחסות ציבורית תקיפה ומענה ברור. “האשמת הקרבן” היא תמיד הדרך הקלה ביותר להתחמק מעימות עם מי שהוא האחראי האמיתי ובעל הכוח, ובמקרה זה: המוסדות להשכלה גבוהה, ובראשם האוניברסיטאות בכלל, והאוניברסיטה העברית בפרט. הן למדנו מילדות שלא הגנב אשם – אלא הפירצה אשמה. ואכן, תקנוני האוניברסיטאות, הלך הרוח במחלקות ה”נגועות”, והשתיקה הרועמת של מוסדות ההשכלה הגבוהה הפקירו – וממשיכים להפקיר גם כיום – סטודנטיות וסטודנטים (כמו גם מרצים ומרצות צעירים ואנשי הסגל המנהלי) לשרירות כוחם הבלתי מתוחם והבלתי מבוקר של “הבכירים” האקדמיים. (וכמובן, לא כולם רעים ולא כולם מנצלים. כמו שלא כל הגברים מכים את נשותיהם ולא כל האבות אונסים את בנותיהם. אז מה זה שייך?)
 
ומי שמבקש/ת המחשה מבהירה ל”איך נראית השתיקה”, אין כמו הכרזתה של האוניברסיטה העברית מיום 6 באוגוסט. לאחר שתיקה רועמת של יותר משבוע פתחה סוף סוף האוניברסיטה את פי דוברתה והואילה לשחרר לאויר העולם הכרזה תמציתית ועורך-דינית לעילא (באתר האינטרנט שלה). בהכרזתה הדרמטית, האוניברסיטה הותיקה בישראל, האוניברסיטה של העם היהודי, מגנה בתוקף כל הטרדה, ובמיוחד הטרדה מינית. בהכרזתה, האוניברסיטה טוענת (ללא קשר למציאות) שמאז ומעולם טיפלה בכל תלונה על הטרדה מינית בתקיפות ועל פי חוק, ומבטיחה שתוסיף לעשות כן גם בעתיד (כל מי שיודעת עד כמה לא טיפלה בעבר – מבינה שכך תמשיך גם לא לטפל בעתיד). האוניברסיטה קוראת לכל מי שנפגעה מהטרדה מינית לפנות לממונה על הטרדות מיניות, שם תקבל טיפול יעיל ונחוש על פי חוק. זהו.
 
מה לא אומרת האוניברסיטה העברית? את שלושת הדברים היחידים שחובה עליה להגיד ומיד: 1. שהיא קוראת לכל קהילת האוניברסיטה לשתף פעולה עם חקירת המשטרה המתנהלת נגד מרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה בחשד חמור לניצול מיני של סטודנטיות שהיו כפופות לו; 2. שהיא מבטיחה נחושות והחלטית להגן באופן מלא על כל מי שתשתף פעולה עם המשטרה, עם כל מי שהתלוננה ותתלונן, על כל עדה ועל כל קרבן של כל מעשה לא תקין; 3. שהיא עובדת במרץ על פתרון מקיף לבעיה, ומנסחת כללים שימנעו (או יקטינו) בעתיד את התופעה, ויבטיחו הגנה למי שנפגעו, או היו עדים, ופצו פה.
 
אלה שלושה הדברים שהאוניברסיטה חייבת להכריז בפני סטודנטיות, מרצות, הורים- וכלל הציבור הישראלי, המממן אותה. שתיקתה בשלוש הנקודות הללו היא אמירה מפורשת: 1. שהאוניברסיטה אינה קוראת לשתף פעולה עם המשטרה; 2. שהיא אינה מבטיחה הגנה למי שזקוקות לה, ואין לה שום כוונה להגן עליהן מפני התנכלות החוג ופגיעת החברים של המרצים ה”ניזוקים”; 3. שהיא אינה מתכוונת להפיק לקחים ולתקן תקנות שלפחות יקטינו את יכולת הפגיעה בעתיד של מרצים בכירים במי שכפופים וכפופות למרותם.
 
ואכן, זו עמדתה של האוניברסיטה: לא, לא ולא. סירוב מוחלט. התנכרות והפקרה. העולים לכדי הפקרות. ובעוד ההנהלה מסרבת, מתנכרת ומפקירה, רבים מן הפרופסורים, בינם לבינם, יושבים ומחכים שהעניין הציבורי קצר המועד יחלוף כבר, והדברים יחזרו לשגרתם. כלומר – הם גם כך בשיגרתם; (כמעט) איש מהם אינו עושה דבר; אבל מחכים שהזרקור הציבורי יסור מהם כבר, כי יש דברים דחופים יותר לעשות בחופשת הקיץ (כמו נסיעות לחו”ל).
 
אז במקום לשאול “למה הן שתקו/ שותקות?”, הבה נשאל “למה האוניברסיטה שתקה ושותקת?” האוניברסיטה שידעה לאורך כל השנים – ובודאי יודעת היום, וממשיכה לשתוק – הנשיא, הרקטור, הדיקנים, ראשי החוגים, המרצים הבכירים למיניהם, אלה בדימוס, היועצת לנשיא למעמד האישה רחל אליאור, מרכז לייפר ללימודי מגדר ומימי אייזנשטדט שעומדת בראשו, הממונה על החוק למניעת הטרדה מינית, אסתי שוהמי והדוברת הפמיניסטית אורית סוליציאנו. כולם וכולן שותקים ושותקות ברעש מחריש אזניים. כל הקהילה המנהלת את עצמה ונאבקת על זכותה להמשיך לעשות כן, על חשבונו של משלם המיסים. (ועכשיו הועדה לקידום מעמד האישה באוניברסיטה התפטרה, כך שאין בכלל מי שיקח אחריות).
ושאלה נוספת שיש לשאול: “למה אנחנו שותקים”? אנחנו –הציבור. ארגוני זכויות, ארגוני נשים, “הציבור הנאור”. שותק – ושואל למה הסטודנטיות שותקות; למה הן לא מסרבות, נחשפות ועושות מעשים אמיצים, כלומר – למה הן לא מתאבדות.
 
נקודה שניה: לא כולן שיתפו פעולה. למען אלה שממרומי צדקנותם (וצדקנותן, ראו אבירמה גולן כמשל) לא יכולים (ויכולות) להבין ולסלוח לסטודנטיות שלא ידעו לעמוד כנגד מנגנוני כוח, נשברו ו”איפ