בהחלטה תקדימית הפך בית המשפט העליון החלטה של בית המשפט המחוזי, וקבע כי גבר נשוי שהבטיח לאישה להתגרש ולשאתה, ולא עמד בהבטחתו, הפר חוזה וחייב בתשלום פיצויים. מעבר לחרדה שהיא בודאי מעוררת בקרב רבים, זוהי החלטה עקרונית מעניינת, המעלה שוב את שאלת הצורך בהגנה משפטית, פטרנליסטית על נשים.

יהיו מי שיטענו כי במאה העשרים ואחת, כאשר נשים נהנות משוויון זכויות מלא ויש בהן שהן שופטות בבית המשפט העליון ונשות עסקים, אין מקום להעניק להן, כקבוצה, הגנה אנכרוניסטית, שהלמה עולם בו לא היו לנשים אלא הבטחות נישואין, ואבדנה של הבטחה כזו היה מר יותר מאבדן מקום עבודה ושם טוב בעולמנו. יהיו בודאי רבים שיטענו עוד כי ההגנה על נשים בנסיבות אלה משפילה אותן וכופה עליהן דימויים מיושנים ומבישים, ופוגעת בזכויות נשים יותר מאשר היא מקדמת אותן. טענות אלה יעלו בקנה אחד עם החשיבה הנאו-ליברלית הפשטנית, האנכרוניסטית, שהשתלטה על השיח הציבורי, הכלכלי והפוליטי בארצנו, והיא מאפיינת את האטימות החברתית המשמידה כל חלקה שהיתה טובה בהוויה הישראלית.

קבוצת הנשים (בישראל) חלשה מקבוצת הגברים. הדבר בא לידי ביטוי במגוון גדול של היבטים: נשים עניות לאין שיעור יותר מגברים, הן משתכרות פחות, הן מקודמות פחות לעמדות בכירות, הן מופלות לרעה באופן גלוי ומפורש בדיני המשפחה, הן נסחרות לעבדות מינית כחפץ עובר לסוחר, הן אינן מיוצגות בפרלמנט הישראלי, לא בעולם הכלכלה, ולא בעולם האקדמי. הטענה הליבראלית, השוויונית והנאורה לכאורה כי על כל אישה להסתדר בכוחות עצמה וכי מי שאיננה מצליחה – נכשלה כשלון אישי, מתעלמת מן העובדות הברורות והגלויות לכל, ומשרתת עולם המעניק העדפה בלתי מוגבלת לחזקים, כדי שיוכלו להתחזק עוד יותר על חשבון החלשים (זוהי בכלל, כמדומה, הפילוסופיה החברתית השלטת כיום בכיפה). למרבה הצער, נשים כיום זקוקות עדיין להגנת המשפט והמדינה כשם שנזקקו להן בעבר. הן זקוקות להגנה מפני אלימות וחסר, מפני תקיפות והטרדות מיניות, מפני הפליה בתעסוקה ומפני הפליה שיטתית ומערכתית המונעת מהן לקבל ייצוג הולם בכנסת ובשאר מוסדות הציבור. בתחום יחסי האישות וחיי המשפחה, תחום בו מפלה אותן המשפט הישראלי במפורש לרעה, זקוקות נשים ישראליות לכל סעד, תמיכה והגנה שיש בכוח המשפט והמדינה להעניק להן. גם אם ריח אנכרוניסטי נודף ממנו.

ריח אנכרוניסטי איננו נעים לאף. ואולם הוא איננו נודף דווקא ממעט הסעד המפצה נשים בגין טיפה אחת בים ההפליה נגדן. הריח המאוס עולה בראש ובראשונה עולה מן המציאות החברתית בה נשים ממשיכות לסבול מכל התופעות האנכרוניסטיות שהוזכרו קודם. משום מה, סרחון זה אינו מגיע לאפם של אניני הריח, ורק כאשר מציעה המדינה תמיכה, הגנה או פיצוי מינימאליים – נזעקים בגין הסרחון. אוכלוסיה מופלית לרעה אינה יכולה להוושע ולהתקדם מכח אמירות ריקות מתוכן, כאילו כל אחד מן הפרטים המרכיבים את האוכלוסיה יכול/ה לדאוג לעצמה/ו, ומהעמדת פנים כאילו הכל בסדר, וכאילו דיבורים על הפליה ופיצוי עלולים רק לפגוע בכבוד. מדיניות צבועה זו הולמת רק את החזקים/ות בקרב הקבוצה המופלית. אם המציאות החברתית מכילה הפליה וקיפוח – אין מנוס מהכרה בהם, ומהגנה, פיצוי ותמיכה מערכתיים שמטרתם לתקן את המעוות.

ואסיים שוב בהתייחסות להקשר הרחב. פסיקת פיצוי ממוני בגין הפרת הבטחת נישואין היא התערבות משפטית אשר מכירה במציאות העגומה של חולשת קבוצת הנשים בחברה ומתמודדת עמה – גם אם הדבר אינו נראה מי יודע מה מתקדם. באותו אופן ממש נכון להשתמש במשפט כדי להגן על נשים (כמו על כל אוכלוסיה מופלית) גם בהקשרים אחרים. חופשת הלידה המעוגנת בחוק מגנה על רווחת האישה היולדת. החוק למניעת הטרדה מינית מציע פיצוי לנשים שהוטרדו מינית. האיסור הפלילי על סרסור נשים לזנות מגן על נשים מפני נשים וגברים אשר מרוויחים מניצול חולשה ומצוקה של אנשים במצבי מצוקה. (וכן, ישנן גם סטודנטיות אשר טוענות כי הן עוסקות בזנות מרצונן החופשי, אך הן מיעוט בטל בשישים; מרבית הנשים המסורסרות לזנות לא “בחרו” ב”מקצוע” זה “מרצונן החופשי”). היוזמה ה”ליבראלית” לבטל את האיסור הפלילי על סרסור לזנות היא דוגמא מובהקת להפקרת אוכלוסיה חלשה לניצול על ידי אנשים חסרי מעצורים, שאינם מהססים לספסר בבני אדם כאובייקטים; להשתמש, לכלות ולזרוק.