בעוד השר סילבן שלום מחמם מנועים לקראת הצטרפות רשמית למרוץ לכס הנשיאות – נמצאה מי שהחליטה לטעון בפומבי כי לפני כחמש עשרה שנה הוא פגע בה מינית וכפה את עצמו עליה תוך ניצול יחסי מרות. והארץ היתה כמרקחה. ובמיוחד יוצא הקצף על עיתוי השמעתו של הטיעון הפומבי: ישראלים וישראליות נזעמים זועקים חמס על כך שדווקא רגע לפני שסילבן שלום יוצא להתחרות על הנשיאות – נחשפת על אודותיו טענה כה מטלטלת.

כפי שקורה לי חדשות לבקרים, אני מביטה במראות ומקשיבה לקולות ומתמלאת השתוממות ותימהון: מה רציתם, שהיא תחכה עם הטענה עד אחרי ששלום יבחר לנשיא, ותצא איתה אז, אחרי טקס ההשבעה? או שרציתם שהיא תשתוק לעד, ואנחנו נתהדר בנשיא אנס נוסף? אם יש ממש בדברי האישה, ברור שיש להוציאם לאוויר העולם, כדי למנוע מכולנו סכנה של בחירת נשיא לא ראוי, אשר עושה שימוש לרעה בשררה שבידו וכופה את עצמו על הסרים למרותו. וכל הדיונים בהתיישנות אינם מעלים ואינם מורידים.  הם משפטניים ופורמליסטיים. וחובת הציבור לדעת אינה קשורה לאפשרות להעמיד לדין פלילי או לתבוע בתביעה אזרחית. חובת הציבור לדעת היא כדי למנוע מינוי של אדם לא ראוי לתפקיד שכל כולו ייצוגי.

אז למה היא לא יצאה עם זה קודם? — כי מרביתן המוחלטת של נפגעות פגיעות מיניות אינן יוצאות עם סיפוריהן, ומעדיפות להסתיר, להדחיק, לקבור. כי אין להן כוחות להתמודד עם הכרוך בתלונה. כי הן צריכות את כל האנרגיה שלהן כדי לשרוד. כי הן רוצות להמשיך בחייהן, כי הן חשות בושה, אשמה, פחד, חשדנות – מה לא. כי הן במצב פוסט טראומטי במשך שנים ארוכות. כי הן שומעות מעורכות הדין שאליהן הן פונות שקשה מאוד להוכיח, וצריך לסבול הרבה מאוד השפלה והתעללות לאורך הדרך, ולא כדאי להן. כי הן רואות בטלוויזיה את מסעות הייסורים שעוברות מתלוננות אחרות. כי.. כי.. כי… הרי כבר למדנו כל זאת בכל הסיבובים הקודמים. קורבן של פגיעה מינית לא חייבת לנו לצאת עם סיפורה בזמן שהיה נוח לנו. היא יוצאת – אם היא יוצאת – כשהיא יכולה ובוחרת בכך. ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו ליכולת ולבחירה שלה, ולנהוג באופן הבוגר והאחראי וההוגן ביותר שאפשר.

ומה אם זו תלונת שווא? – זו אכן תמיד אפשרות, אף שסטטיסטית – נמוכה מאוד. לכן לא צריך לקפוץ על הדם, ולא לשמוח לאיד ולא לצאת במחולות. צריך לחכות בסבלנות להחלטה של חוקרים האם נראה להם, על פני הדברים, שהטענה אמינה ושיש בה ממש. ולחכות ולראות האם תקומנה מתלוננות נוספות, שיש בידן לשפוך אור על התנהגותו של מי שרוצה להיות נשיא המדינה. ואם לא תצאנה מתלוננות נוספות, ואם החוקרים לא יסברו שיש ממש בטענות – יש להמשיך בהליך בחירת הנשיא כסדרו ולא לקפח את סילבן שלום בשל טענה שלא אומתה. זה לגמרי בידנו, כציבור בוגר ואחראי. אם חוקרי המשטרה יפסקו שהם לא מצאו בעדות בסיס לחשד רציני, שהסיפור מופרך והטוענת אינה מצליחה לבנות אותו באופן קוהרנטי — נצטרך להמשיך לתת לשלום הזדמנות הוגנת, גם אם לעולם ינקר בנו החשד שמא הטענה שלא אומתה בכל זאת קשורה למציאות. כך מחייבת ההגינות בעולם המציאות הבלתי מושלם שבו אנו חיים.

למה הדבר דומה? דמו בנפשכם שלפני שנים רבות ראיתם מפקד בצבא מתעלל באכזריות סדיסטית בכלב. או בשבוי כפות. או בפקידה. או בחייל חלש. או בחייל בעל זהות קבוצתית כלשהו (אתיופי/רוסי/אשכנזי/מזרחי/וכו’…). דמו בנפשכם שנסערתם מן הדבר מאוד, אך לא ידעתם מה לעשות. חששתם, התביישתם, נגעלתם ממנו ומעצמכם, ולבסוף – לא עשיתם דבר. רוב הסיכויים הם שאם אכן נכחתם בהתעללות כזו – זה מה שקרה: שתקתם. נקפו שנה, שנתיים, שלוש. המשכתם בחייכם. השארתם את המפקד מאחור, והלכתם הלאה. מדי פעם נזכרתם במעשה הנורא כששמעתם על האיש, או ראיתם בעיתון שהוא מתקדם ועושה חיל. מדי פעם חשבתם לעצמכם שאולי היה צריך לחשוף את פרצופו האמיתי, אבל אז עניתם לעצמכם שעבר כל כך הרבה זמן, ומאוחר מדי לצאת עכשיו עם זיכרונות רחוקים. ובכלל – למה שלא יעשו זאת אחרים, הרי גם הם נכחו וראו ושתקו. ולמה להסתבך עם איש כל כך מקושר וכל כך רב השפעה. מי יודע איך ואיפה זה יחכה לכם בסיבוב… אז המשכתם לשתוק.

עד שיום אחד אתם שומעים שאותו מפקד מתעלל מתעתד להגיש את מועמדותו לנשיאות המדינה. ואז לפתע אתם מרגישים שעד כאן; זה כבר מוגזם; את זה אתם לא יכולים לשאת יותר. האיש הזה אכזרי, פוגעני, חסר אמפתיה, מסוכן. גם אם לא הייתם מוכנים להסתכן ולחשוף את ערוותו כשהתקדם מתפקיד לתפקיד – נשיא המדינה זה כבר לא בא בחשבון. לא יתכן שהוא ייצג את המדינה, ישמש דוגמא ומופת, כשידוע לכם היטב שתוכו אינו כברו. עכשיו פתאום אתם כבר מוכנים להסתכן, ואפילו תמות נפשי עם פלישתים. לא היה לכם מספיק חשוב כשדובר במנכ”לות, אבל נשיאות המדינה –  זה כבר סיפור אחר. ואולי, ברבות השנים, אתם כבר חזקים ובשלים ומגובשים יותר. ועכשיו אתם מסוגלים מה שלא יכולתם לעשות בעבר. 

מה, לא יכול להיות? יכול גם יכול. ויכול להיות שזה בדיוק מה שעבר כל השנים על האישה הטוענת עכשיו שסילבן שלום פגע בה מינית. לגמרי סביר, הגיוני, אנושי. ונכון– לגמרי יכול להיות גם ההיפך: שלא היו דברים מעולם; שהוא לא תקף אותה מינית; שהיא פועלת כדי לחסום אותו ולהביא לחורבנו. בודאי שיתכן. למה לא? אמנם על סמך הסטטיסטיקה ההסתברות היא בערך 1 ל-100, אבל עדיין – אפשרי.

מכיוון שאיש מאיתנו לא היה שם – לעולם לא נדע באמת מה התרחש מאחורי הדלת הסגורה. כל מה שיש בידנו לעשות הוא להפעיל את מנגנוני החקירה האנושיים, החלקיים והיחסיים שיש לנו, ולנסות לברר באמצעותם אם נראה שיש בטענות ממש. אם כן – אין מנוס מויתור על מועמדותו של שלום לנשיא המדינה, כי איננו רוצים להסתכן בבחירת נשיא הפוגע בסובבים אותו. נכון, אי אפשר להעמיד אותו לדין פלילי, כי חלה התיישנות, אבל אי אפשר לבחור בו לנשיא המדינה. ואם לא נראה שיש בדברים ממש – אין מנוס מהורדת הטענות מסדר היום, והתייחסות עניינית לשלום כאילו לא הושמעו הטענות מעולם. לא מושלם? לא מספק? מתסכל? ברוכים הבאים לעולם המבוגרים!