ממש במקביל לדרמה סביב מופע השירה בהפרדה מגדרית כפויה בעפולה התרחשה דרמה כואבת וטראגית עוד יותר: גופתה של בתיה ליטמן, שנפטרה מסרטן בגיל 39, נחטפה על ידי אחיה החרדים, ונקברה בטקס דתי בניגוד לרצונה המפורש.
בתיה נולדה לקהילה חרדית, ולפני עשרים שנה בחרה לעזוב אותה ולחיות חיים חופשיים. כשחלתה, היה לה חשוב מאוד שגופתה תישרף: היא לא רצתה להיות כלואה בארון מתחת לאדמה, ולא לעבור טקסים שהיא סולדת מהם. לכן פנתה לארגון “עלי שלכת”, הסדירה את שריפת גופתה ואף שלמה על כך. אך לאחר מכן נסעה לטייל, והמוות השיג אותה בשוודיה. בסמוך לפטירתה כתבה בכתב ידה צוואה, ובסעיפה הראשון בקשה שרצונה יכובד וגופתה תישרף. ואולם אחיה בחרו להתעלם מרצונה, וקברו אותה בכפיה בטקס הלכתי. הם מסרבים להגיד לקרובי משפחה חילוניים ולחבריה היכן קברו אותה. בתשובה לשאלת yent השיב אחד האחים “אנחנו עושים מה שטוב לבתיה”.
תשובת אחיה של בתיה ליטמן, זכרה לברכה, היא הסיפור כולו על רגל אחת. כפי שכתבה לורה וורטון במכתב למערכת הארץ: השקפת העולם החרדית שוללת לא רק שוויון מלא של כל בני האדם, על זכויותיהם והזדמנויותיהם; היא שוללת מכל וכל את ערך היסוד של החברה הליבראלית — החירות האישית להגדרה עצמית. הקהילה החרדית אינה מחנכת לאוטונומיה, בחירה ומימוש עצמי, אלא בדיוק להיפך: היא מחנכת בקפדנות ובקשיחות רבה לציות, קבלת עול, והכפפה עצמית למנהיגי הקהילה, המציגים את עצמם כנציגי הגבורה. רבים ורבות כלל אינם שואלים את עצמם מה היו רוצות לו היו חופשיות לבחור בין אלטרנטיבות, כי לא עולה על דעתן לחשוב על עצמן כאוטונומיות וסוברניות; הרי לימדו אותן שמי שמסית אותן נגד הרבנים הוא היצר הרע שיש להתגבר עליו. ואם הן מעזות — הן מיד ממושמעות ומוחזרות לתלם. זה ההקשר שבתוכו אחיה של בתיה ליטמן עשו מה שלימדו אותם שטוב עבורה, בלי להתחשב בשאלה אם יש לה דעה עצמאית בנושא. זה ההקשר שבתוכו הקהילה החרדית מצווה על נשותיה “להסכים” להפרדה מגדרית, והן מצייתות.
בהמשך לפרשת ההפרדה המגדרית בעפולה החליט היועץ המשפטי לממשלה, בצעד נמהר, להתיר לעיריות ולמועצות מקומיות לקיים אירועים לציבור החרדי בהפרדה מגדרית. זכויות האדם האוניברסאליות ספגו מכה קשה, לצהלת תומכי הפטריארכיה, ההדתה והפוליטיקה של הזהויות. המהלך הפופוליסטי היה צפוי עקב האמפתיה הציבורית הגואה כלפי הדרישה לאפשר לזמר חרדי (גבר כמובן) להופיע במרחב הציבורי בלי לאפשר לנשים לחדור לתחום הגברים (כן, זו משמעות ההפרדה: מניעת נשים מכניסה לאיזורים הנחשבים, המרכזיים, המועדפים, המוקצים לגברים).
אך מה לנו כי נלין על היועץ המשפטי לממשלה כשאבירי המחנה הגברי הליבראלי גם הם שכחו מושכלות יסוד והזדרזו לרחם על החרדים (שנאמר: מרחמים על אכזרים, וומתאכזרים לראויים לרחמים). כך למשל מנחם מאוטנר ולב גרינברג, פרופסורים מדופלמים וידענים גדולים שניהם, שיצאו ממש מגדרם כדי לתמוך בקיום אירועים חרדים בהפרדה מגדרית.
מאוטנר האריך מלל על חשיבות השוויון המגדרי וזכויות נשים ואיסור הפרדה והפליה, אך משום מה התהפך פתאום וסיים בקריאה לאישור ההפרדה המגדרית. ללא הנמקה, ללא הסתמכות, פשוט כי ככה. כלומר: רוצה לצאת גם ליבראל ופמיניסט טוב, וגם פלורליסט טוב שלא מרגיז, חלילה, את חסידי הפוליטיקה של הזהויות. כדי שכולם יאהבו אותו, ובלי לשלם, חלילה, מחיר על נקיטת עמדה. כמו גברים ישראלים ציונים חילונים מראשית הדרך, מאוטנר הוא ליבראל בעיני עצמו, אבל איכשהו מפקיר את זכויות הנשים בקלילות כדי לרצות את החרדים. כך הפקירו את זכויותינו כשאישרו לדיני ההלכה ולדיינים לשלוט בדיני הנישואין והגירושין, וכך הם ממשיכים להפקיר אותן כשאינם הופכים עולמות כדי לבטל את ההפליה המגדרית המחפירה.
גרינברג תפר לעצמו הגנה טובה יותר: הוא יוצא נגד שדולת הנשים לא מפני שאיננו פמיניסט, חלילה, אלא כי הוא הפמיניסט האמיתי. הוא תומך בהפרדה מגדרית כדי להגן על רצונן של הנשים החרדיות, שהפרדה במופעי שירה ובהשכלה הגבוהה היא הדרך שלהן להשיג את הסכמת מנהיגי קהילותיהן לרכוש השכלה ולהנות ממופעים. טיעון פשטני זה מושמע מכל עבר, אבל מגרינברג אפשר היה לצפות לקצת יותר מודעות עצמית.
ההגנה הליבראלית על רצון חופשי מתייחסת לסובייקטים שמצויים במצב תודעתי של בחירה בין אלטרנטיבות, ומפעילים את שיקול דעתם החופשי כחלק מהגדרתם העצמית וכדי להכריע בין האפשרויות הפתוחות בפניהם. נשים חרדיות, לעומת זאת, מחונכות לציית לתכתיבי הגברים העומדים בראש קהילותיהן. לא מחנכים אותן להגדרה עצמית, ולכן הן לא תופסות את עצמן כמי שיש להן אלטרנטיביות שהן יכולות להכריע ביניהן על פי שיקול דעת חופשי. האם הן טובלות במקווה, חובשות פאות ומכסות את זרועותיהן ושוקיהן מתוך בחירה חופשית? כי הן בעלות זכות להגדרה עצמית חופשית? כי יש להן אלטרנטיבות?
האמת היא, בדיוק כפי שגרינברג כותב, שהקהילה החרדית מבהירה לנשותיה שחובתן לציית, ובנוסף לכך, שאם לא תצייתנה להפרדה המגדרית — אין הופעות שירה, ואין לימודים אקדמיים, אין עבודה בהייטק ואין נסיעה באוטובוס. אז הן רוצות את ההפרדה. כמהות לה. משתוקקות ממש.
אילו מאוד רצו, מאוטנר, גרינברג, ואולי אפילו היועץ המשפטי לממשלה היו מזהים שמה שעושים לנשים החרדיות זה שטיפת מוח שיטתית וסחיטה באיומים. מכיוון שהם מתקשים, אקל עליהם.
אם אומרים לאישה כל חייה, מלידתה, “את חייבת לשכב עם בעלך; זו זכותו ואת לא יכולה למנוע אותה ממנו”, ואם הבעל אומר לאישה “אם לא תשכבי איתי לא תצאי מהבית”, ואם אחרי כל זה היא מסכימה לשכב איתו – זו לא הסכמה חופשית. ליבראלים לא צריכים להגן עליה. הם בהחלט צריכים להגן על האישה מפני החינוך ששוטף את מוחה להאמין שהיא חייבת לשכב עם בעלה, ומפני הסחיטה שלו באיומים. אבל ההגנה ה”ליבראלית” המיתממת על “הסכמתה” להאנס היא אונס שני. ובאנלוגיה: המדינה מפקירה את הנשים החרדיות לחינוך שאינו מאפשר להן תודעה של סובייקטים חופשיים, בעלי זכות מוחלטת להגדרה עצמית ממשית; זהו החטא הקדמון. אחר כך, כשהמדינה “מכבדת” את “החלטתן” לדבוק בתכתיבים שמוכתבים להן באיומים — זוהי הפקרה שנייה. בזויה ומקוממת.
ועוד נקודה, לידיעת היועץ המשפטי לממשלה ושאר המתקשים להבין. כשהפרדה היא “וולונטרית”, אין שום צורך בכפיה: לא מחיצות, לא סדרנים, לא שלטים. היא מתרחשת מאליה. למה הדבר דומה? כשאישה רוצה סקס, לא צריך להחזיק אותה בכוח ולאיים שאם לא תשתף פעולה תינזק. כשצריך לכפות את זה עליה – סימן שהיא לא רוצה. ואז זה אונס.