ה – “backlash” הישראלי, כאן ועכשיו
לא, אין זו תיאורית קונספירציה פמיניסטית הזויה, וגם לא פרנויה נשית היסטרית. הצטברותם של אירועים החותרים תחת מעמדן של נשים בכלל, ושל נשים בעולם המשפט הישראלי בפרט, מעידים על תופעה חברתית המכונה באנגלית backlash.
במחצית השניה של שנת 2003 נחשף הציבור הישראלי לכרסום מתמשך במעמדן של נשים בישראל, ונשים בעולם המשפט בפרט. אחד הגילויים המובהקים למגמה זו היה החתירה השיטתית, המתמשכת, מכל עבר, תחת מינויה העתידי של כבוד השופטת דורית בייניש לנשיאה הראשונה של בית המשפט העליון. אף שהמשתתפים הרבים בדיון הציבורי בהליך הראוי לבחירת נשיא בית המשפט העליון נמנעו מהתייחסות ישירה לשופטת בייניש, קשה שלא לראות כי סוגיית סבירות הליך הבחירה עלתה על סדר היום הציבורי דווקא ורק כאשר ההליך הנוהג אמור להוביל לבחירתה של אישה לנשיאה הראשונה של בית המשפט העליון. אותו הליך עצמו נתפס כמובן מאליו ונקי מספקות בכל המקרים הקודמים, בהם הוביל לבחירתו של גבר לתפקיד החשוב ביותר במערכת השיפוטית, וזאת בלא כל קשר לכישוריו של המועמד. יתירה מכך, מעולם לא הושמעה ביקורת משום סוג שהוא כנגד נשיא כלשהו שנבחר בהליך הנדון.
המתקפה הבוטה ומשולחת הרסן ביותר על נשים בכלל ומשפטניות (בשירות המדינה) בפרט פורסמה במוסף השבת של עיתון הארץ, בנובמבר 2003, בכתבתה של עיתונאית (שרה ליבוביץ’ דר) אשר העניקה במה להשמצותיהם המיזוגניות של עו”ד מוכר (יהושוע רזניק), פרופסור בכיר באוניברסיטה העברית (ון קרפלד), ושורה של “עורכי דין אנונימיים” (אמיתיים או בדויים). בכתבה חד צדדית, לא ביקורתית ובלתי מקצועית העניק העיתון במה לקולות אשר הפיצו דעות קדומות, סטראוטיפים מזיקים ומסוכנים, ארס ושנאה נגד נשים. שונאי הנשים הנכבדים התריעו בפני הציבור כי הנשים משתלטות על פרקליטות המדינה, על בית המשפט העליון ועל מערכת המשפט הציבורית בכלל. לשיטתם, נשות הפרקליטות, בהיותן נשים, אינן מסוגלות לעבודה יעילה ומקצועית, מדרדרות את מערכת המשפט בישראל וגורמות נזק כבד למדינה ולאזרחיה. הן מגיבות ברגשנות נשית, היסטרית ובלתי עניינית אשר פוגעת בעבודתן; הן אכפתיות ואנושיות מדי; הן מגלות עניין בקורבנות עבירות ובקולגות במקום העבודה, במקום להתמקד בסוגיות החשובות באמת; הן לוחמניות מדי, חושפות ציפורניים וצמאות לדם. עורך הדין והפרופסור קראו לציבור להתעורר ולעצור את ההשתלטות, הסחף וההתדרדרות לפני שיהיה מאוחר מדי.
באותו זמן ממש, בשעה שלמעלה ממחצית הפרקליטים בשירות המדינה הן נשים, ואף בדרגות הבכירות ביותר, לא מצאה הועדה הממלכתית לבחירת יועץ משפטי לממשלה ולו אישה אחת להציע כמועמדת. באירוע ההיסטורי, המכונן, בו, לראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל, נבחר יועץ משפטי לממשלה בהליך מסודר, פומבי, מבוקר ומקצועי, לא נמצאה אף משפטנית אחת ראויה להימנות עם המועמדים הרשמיים לתפקיד. לפחות תשעה גברים הוצעו לתפקיד על ידי הועדה (שהכילה משפטנית אישה ייצוגית); אך אף לא אישה אחת. בהתחשב במספרן הנכבד כל כך של המשפטניות המובילות בשירות המדינה, לא זו בלבד שהליך הבחירה לא ביטא התקדמות, אלא הוא ביטא נסיגה משמעותית ממהלך ההתפתחות הטבעי, הצפוי, ה”סביר”.
בתוך כך התפרסם בתקשורת כי הרכב הנשים הפלילי הראשון והיחיד בארץ, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, פורק בתגובה לקובלנותיהם של עורכי דינם של נאשמים באינוס. עורכי הדין, כך דווח בידיעות אחרונות, לא יכלו להצביע על הבדל ממשי כלשהו ביחסו של הרכב השופטות, בהכרעות דינו או בגזרי הדין, לעומת אלה של הרכבים אחרים. הקובלנות טענו כי קשה להופיע בפני הרכב כל-נשי בתיק אינוס, שכן הנאשם ועורך דינו אינם חשים הזדהות והבנה מכס המשפט, וסובלים אי נוחות נוכח הנוכחות הנשית שמולם. במילים אחרות: ההרכב הנשי נתפס על ידי עורכי דינם של הנאשמים באינוס כבעל זהות מינית שאינה נוחה להם. זאת, כמובן, למרות שמעולם לא עלה על דעתה של שיטת המשפט הישראלית (או כל שיטה אחרת) להכיר בזהותם המינית של הרכבי שופטים כל- גבריים הדנים בתיקי אינוס. מערכת בתי המשפט נמנעה מתגובה, וההמנעות התפרשה (כדין) כאישור בשתיקה של הדיווח העיתונאי. הדיון הציבורי הנרחב בדק בציציותיהן של נשים שופטות, וביכולתן למלא תפקידי שיפוט מקצועיים תוך התעלות מעל לנקודת מבטן המיגדרית. מובן כי דיון ציבורי מקביל מעולם לא נערך ביחס ליכולתם המקצועית של שופטים גברים.
הציבור הרחב מודע הרבה פחות לעובדה המשמעותית לא פחות כי, בכל רחבי האקדמיה המשפטית בישראל, ובמיוחד בפקולטות למשפטים של האוניברסיטאות, חברי הסגל הצעירים אשר המתקבלים למסלול הקביעות הם כמעט אך ורק גברים. זאת למרות שבשנים האחרונות חלה עליה תלולה ומשמעותית במספר הדוקטורנטיות למשפטים אשר מנסות אף הן – לשווא – להתמודד על תקנים אלה. הנשים המבקשות להתקבל לפקולטות למשפטים לרוב כלל אינן מוזמנות אף להרצות בפני חברי הפקולטות, כלומר נמנע מהן להגיע אף לשלב הראשוני בהתמודדות. (העדפתן הבולטת של הפקולטות למשפטים משפטנים צעירים אשר הוכשרו במסגרת האסכולה של “משפט וכלכלה” היא, כיום, אחד הכלים המשמשים להדרתן של נשים צעירות מן הפקולטות למשפטים, שכן “משפט וכלכלה” היא, ככלל, אסכולה המושכת ומגדלת גברים).
במקביל מתרחשות תופעות חמורות הנוגסות במעמדן של כלל הנשים בישראל. כך, למשל, חברת פלייבוי, בתמיכתם הנמרצת של גורמים ליבראליים מכובדים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור מרדכי קרמניצר, פועלת במלוא העוצמה להחדיר את הפורנוגרפיה אל הסלון הישראלי. נשות ישראל מוזמנות להשתתף בתחרות שפנפנות, והתקשורת, בעלת אינטרסים כלכליים מובהקים בקידום ערוץ פלייבוי, סוללת את הדרך ומשתיקה קולות מתנגדים.
עירית בת ים מסרת לאכוף את החוק, ומתירה – שוב, בתמיכת התקשורת – את פתיחתה של מסעדת סושי אשר מזמינה את סועדיה לרכוש נשים עירומות שישמשו כאובייקטים דוממים במקום שולחנות סעודה. זאת, כידוע, כאשר הסחר בנשים בישראל מוסיף לשגשג, למרות מס השפתיים שמשלמת המערכת השיפוטית לחירות האישה, וכאשר ציבור העובדות והאימהות בישראל נפגע יותר מכל ציבור אחר מכל מהלך כלכלי.
לתופעה המתוארת, המצמררת, שלא ניתן להתעלם ממנה או להתכחש לה, יש שם מוכר וידוע: backlash, ובעברית: “מתקפת נגד”.
מתקפות נגד התקדמותן של נשים בחברה טיפוסיות לתקופות בהן נוצרת תחושה ציבורית כי נשים הצליחו לקדם את מעמדן החברתי ולשנות את הסטטוס קוו בתחום המיגדר. תחושה ציבורית כזו יכולה להיות משוללת כל יסוד, או מועצמת ללא קשר למציאות, ועם זאת, החרדה שהיא מעוררת היא ממשית מאוד, כמו גם תוצאותיה. מתקפות נגד כאלה הולכות יד ביד עם תפיסות חברתיות שמרניות וכלכלת שוק ימנית. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן תקופת רייגן בארצות הברית ותקופתה של תצ’ר בבריטניה.
המחקר הרחב והמוכר ביותר של התופעה נכתב ופורסם בשנת 1991 על ידי סוזן פלודי (ראו:
Susan Faludi, 1991, Backlash: The Undeclared War Against American Women, Crown Publishers Inc., New York). על פני מאות עמודים, פלודי תיעדה בפרטי פרטים מגמות, תהליכים ואירועים אשר הרכיבו את המלחמה הסמויה, האפקטיבית, נגד התקדמותן של נשות ארצות הברית במחצית השניה של שנות השמונים.
אחת התובנות החשובות ביותר של פלודי היא כי המתקפה האנטי-פמיניסטית בארצות הברית לא החלה בתגובה לכך שנשים אכן השיגו את שוויון הזכויות המלא אליו חתרו, אלא בתגובה לחשש שהתעורר שמא הן עלולות להשיגו. כלומר, מתקפת נגד, backlah, איננה פועל יוצא של הצלחה נשית, אלא מהלך מונע, שנועד לחסום אפשרותה של הצלחה כזו. במילותיה של פלודי:
[T]he antifeminist backlash has been set off not by women’s achievement of full equality but by the increased possibility that they might win it. It is a preemptive strike that stops women long before they reach the finish line. “A backlash may be an indication that women really have had an effect”, feminist psychologist De. Jean Baker Miller has written, “but backlashes occur when advances have been small. Before changes are sufficient to help many people. … It is almost as if the leaders of backlashes use the fear of change as a threat before major change has occurred”. In the last decade, some women did make substantial advances before the backlash hit, but millions of others were left
behind, stranded (xx).
פלודי חושפת את אופיו המטעה של ה – backlash אשר מקשה כל כך לזהותו, להגדירו ולהבינו. זהו מקבץ של אירועים ותופעות הנראים, על פניהם, כנבדלים, מבודדים ובלתי קשורים זה בזה; כל אחד מהם בפני עצמו אינו בהכרח עולה כדי פגיעה חמורה מובהקת בזכויות נשים. ואולם הצטברותם של אירועים ותופעות אלה מצטרפת לגל עכור ומכוער, שכוחו רב לו לבלבל, לרפות ידיים, להתיש ולדחוק נשים מן ההישגים הראשוניים שהשיגו בחזרה אל “מקומן” הנחות, המשני.
backlash הוא מקבץ של אירועים שאיננו מכוון על ידי חבורת קושרים נעלמה כלשהי, אשר זוממת, מתכננת ומוציאה אל הפועל מדיניות מאורגנת ומסודרת. המדובר בהצטרפות של תופעות ספונטניות, מקומיות, שכל אחת מהן הינה בעלת משקל שונה, ביטויים שונים ומקורות שונים. רק סך הכל שלהן הוא שפועל את פעולתו החברתית ההרסנית העמוקה: מחייה דעות קדומות נגד נשים ומציגן כ”עובדות” חדשות ועדכניות, חותר תחת הצלחותיהן של נשים, תוקף אותן ומכניסן למיגננה, ודוחף נשים בחזרה אל תפקידיהן המסורתיים, ה”טבעיים”, הנסבלים על ידי הגורמים החרדים משינוי. זהו סך כל התופעות שכולא את ציבור הנשים בכללותו למצב של הדיפה, הסתגרות, נסיגה. מלחמת מאסף נשית כנגד כל גילוי של שנאת נשים מסיט את כל משאביהן מן החתירה קדימה אל עצירת הסחף.
הצלחתו הגדולה של ה – backlash, היא מבהירה, היא דווקא בכך שהוא סמוי מן העין ומצליח להכחיש את קיומו ואת השלכותיו האידאולוגיות והפוליטיות על נשים ועל החברה בכללותה. הצלחתו בכך שהוא מצליח להחדיר לראשיהן של נשים את ההאשמות האנטי נשיות, עד שהן מאבדות בטחון עצמי והופכות לאוייבות הקשות ביותר של עצמן. הצלחתו של ה – backlash בכך שהוא מצליח לשכנע נשים – ואת החברה בכללותה – כי הנשים עצמן, והתנועה הפמיניסטית, הם הנושאים באחריות ובאשמה לכל הנזקים לנשים ולמעמדן שהוא עצמו גרם.
כדבריה:
These phenomena are all related, but that doesn’t mean they are somehow coordinated. The backlash is not a conspiracy, with a council dispatching agents from some central control room, nor are the people who serve its ends often aware of their role; some even consider themselves feminists. For the most part, its workings are encoded and internalized, diffuse and chameleonic. Not all of the manifestations of the backlash are of equal weight or significance either; some are ephemera, generated by a culture machine that is always scrounging for a “free” angle. Taken as a whole, however, these codes and cajolings, these whispers and threats and myths, move overwhelmingly in one direction: they try to push women back into their “acceptable” roles – whether as Daddy’s girl of fluttery romantic, active nester or passive love object.
Although the backlash is not an organized movement, that doesn’t make it any less destructive. In fact, the lack of orchestration, the absence of a single string-puller, only makes it harder to see – and perhaps more effective. A backlash against women’s rights succeeds to be the degree that it appears not to be political, that it appears not to be a struggle at all. It is most powerful when it goes private, when it lodges inside a woman’s mind and turns her vision inward, until she imagines the pressure is all in her head, untill she begins to enforce the backlash too – on herself.
[Backlash] pursues a divid-and-conquer strategy: single versus married women, working women versus homemakers, middle versus working-class. It manipulates a system of rewards and punishment, elevating women who follow its rules, isolating those who don’t. The backlash remarkets old myths about women as new facts and ignores all appeals to reason. Cornered, it denies its own existence, points an accusatory finger at feminism, and burrows deeper underground. … [I]ts rhetoric charges feminists with all the crimes it perpetuates. (xxi)
תיאורה של פלודי את תופעת ה – backlash הולם ומבאר להפליא את מכלול התופעות שהוצגו בפתח הדברים במציאות הישראלית במחצית השניה של שנת 2003.
בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים ניכרה התעוררות משמעותית בקרב ציבור הנשים הישראלי, ומודעותן לאפלייתן הקבוצתית, במיוחד לאלימות הקשה המופעלת כלפיהן, עלתה במידה ניכרת. פמיניסטיות מחוייבות ופעילות עושות אמנם עבודה חשובה בישראל מזה מספר עשורים, אך אין תקדים להתעוררות הרחבה יחסית של סוף שנות התשעים, אשר העלתה על סדר היום הציבורי, בין השאר, את מקרי הרצח של נשים על ידי בני זוגם; את המקלטים לנשים מוכות והנשים הנאלצות למצוא בהם מקלט; את מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואת הקורבנות הנעזרות בהם; את מימדיה של תופעת גילוי העריות ואת הנערות המפלטות מן המערכות החברתיות ומוצאות את עצמן ברחוב; את נפוצותה של ההטרדה המינית בישראל; את קיומו של שוק שפחות מין תוסס, שכל המערכות הציבוריות מגנות אותו בכל פה, אך נמנעות מפעולה של ממש לחיסולו.
ההישגים שהשיגו נשות ישראל בתקופה זו, רבים מהם באמצעות כלים משפטיים, הם אמנם משמעותיים, כיוון שכל צעד שמשמעו שינוי ותפנית הוא רב משמעות ככזה. ואולם, למעשה, ההישגים גופם הינם ספורים וזעומים, ובודאי שלא השיגו לנשות ישראל שוויון זכויות ממשי או מלא. (ראו, לדוגמא, את דיני הנישואין והגירושין אשר מפלים נשים בגלוי ובמפורש). עם זאת, התהודה הציבורית לה זכו הישגי הנשים עוררה מיד חרדה רחבה בחלקים של הציבור הרחב. ומתקפת נגד שמטרתה להשיב את הסדר החברתי על כנו ואת הנשים למקומן. מתקפה זו אינה מאורגנת או מתוכננת, אך, כדרכן של מתקפות נגד, היא מכילה ביטויים מגוונים, בעלי משקל שונה, אשר מצטרפים יחדיו לכדי תופעה חברתית רחבה ומשמעותית – גם אם חמקמקה, בלתי ניתנת לזיהוי ותיאור מדוייקים, סמויה מן העין ומוכחשת.
המהלכים לליגיטימציה של הפורנוגרפיה והחפצה של נשים לכדי שולחנות סושי דוחקים נשים בחזרה לתפקידים המסורתיים של אובייקטים מיניים, וזורעים פירוד בין פמיניסטיות המוחות כנגד מהלכים אלה ובין נשים (וגברים) הנזעקים להגן על חופש הביטוי וחופש העיסוק בשם ערכים ליבראליים קדושים. הטלות הדופי בנשות מקצוע חותרות תחת האפשרות של יצירת דימוי נשי חדש, מקצועי, פוגעות בבטחונן המקצועי של נשים, מקטינות את סיכוייהן לקידום, מצדיקות חסימת דרכן המקצועית (כשופטות בהרכבים פליליים, כנשיאות בית המשפט העליון, כיועצות משפטיות לממשלה וכיוב’), ודוחקות אותן למצב של מגננה מתישה, המונעת התקדמות.
אין זה מפתיע כי חלק הארי של המתקפה נגד נשים מתמקד בעולם המשפט, וזאת מסיבה כפולה. ראשית, זוהי הזירה העיקרית בה הצליחו נשים להשיג הישגים של ממש, הן באמצעות חקיקה והן דרך תקדימים שיפוטיים. (לפירוט ההישגים הללו ראו ספרי פמיניזם, זכויות ומשפט, 2002, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון, ההוצאה לאור).
שנית, זו הזירה הפומבית, הכוחנית העיקרית בה הגיעו נשים רבות יחסית לתפקידים בכירים יחסית .אמנם שופטות בית המשפט השלום הן בקושי מחצית מכלל השופטים, ובמחוזי מספרן נמוך מ – 40 אחוזים. בבית המשפט העליון מספרן נמוך מ – 30 אחוזים. אך כבר במספרים אלה נוכחותן של הנשים מורגשת מספיק כדי להוות איום עמוק, שמא תיישמנה את שינויי החוקים המעניקים זכויות לנשים, ותוצאנה את ההתקדמות במעמד הנשים מן הכוח אל הפועל. כלומר: התקדמותן של נשים בעולם המשפט, אף שהיא רחוקה מהשגת שוויון מלא, מספיקה כדי לעורר את החשש שמא יש בה כדי לסכן את הסטטוס קוו המיגדרי ולקדם נשים במידה משמעותית. על כן די בה כדי לעורר תופעות של backlash המצטרפות לכדי תופעה שיטתית.
פרופסור ון קרפלד מן האוניברסיטה העברית בירושלים קובע בריש גלי כי מערכת חברתית יכולה לספוג עד 15% נשים לפני שהיא קורסת. בישראל של ראשית המאה העשרים ואחת, דומה כי המערכת השיפוטית בישראל הצליחה לספוג כ – 35% נשים עד אשר הולידה החרדה גל עכור ומכוער של backlash מקומי.
זאת ועוד. בנסיבות הספציפיות השוררות בישראל בראשית שנת 2004, מתקפת הנגד המתוארת, המכוונת כלפי נשים, הולכת יד ביד עם ערעור מעמדה של הרשות הממלכתית הנאבקת בשחיתות השלטונית. לא ניתן להתכחש לעובדה כי רובם המכריע של הנאשמים ובאי כוחם הם גברים, בעוד מרבית נציגי המדינה המבקשים לחשוף את השחיתות הנטענת ולהוקיעה הם נשים. במובן זה, המאבק על השחיתות בצמרת הנו מיגדרי במובהק. בהקשר זה, המתקפה נגד נשות הפרקליטות פוגעת בחוסנה הציבורי של התביעה הכללית לעמוד מול גופים פוליטיים ועסקיים החשודים בביצוע עבירות חמורות של צווארון לבן. מתקפת הנגד מסייעת, לכן, לחשודים, נותני שוחד ומקבליו (לכאורה), להסית את תשומת הלב הציבורית מן החשדות החמורים המיוחסים להם ומן ההסתאבות בשלטון אל קבוצה חלשה וקלה לערעור, ציבור המשפטניות. במילים אחרות: ה- backlash המיגדרי מהווה, בנסיבות אלה, הפיכת הנשים לשעיר לעזאזל, באופן המסיח את דעת הציבור מן הקשיים החמורים בצמרת השלטון, ומסייע לחשודים לערער את מעמדה של הרשות החוקרת אותם ומביאה אותם לדין.
לא, אין זו תיאורית קשר פמיניסטית היסטרית. זהו תיאור נאמן של המציאות האופפת אותנו. ככל תופעה חברתית בעלת משמעות, מן הראוי לזהותה, תת עליה את הדעת, לעקוב אחריה, לפענחה ולפרשה. יותר מכך, ראוי להתקומם נגדה ולמנוע את התפתחותה. איך? ראשית, על ידי קריאה צלולה לילד בשמו, וחשיפה פומבית של הגילויים המצטברים של הגל העכור, המכוער, המאיים להציף. כך, למשל, יש להכריז קבל עם כי הדיון בשינוי שיטת הבחירה לנשיאות בית המשפט העליון חותר תחת מינויה העתידי, החוקי והטבעי, של האישה הראשונה בישראל לתפקיד הנכבד ביותר במערכת המשפט. אין להגרר לדיונים ה”עניניים” לכאורה במעלותיו וחסרונותיו של הליך הבחירה, ולא להאלם דום נוכח נכבדים ומקצוענים המשתפים פעולה עם ה- backlash על ידי העלאת טיעונים “מלומדים” לכאן ולכאן.
שנית, על ידי נקיטת עמדה ברורה, גלויה, נחרצת ושוללת ביחס ל- backlash ככלל, וביחס לכל אחד מגילויו בפרט.
שלישית, אין להיבהל, להתחיל לחשוד שמא “אין עשן בלי אש”, להצטדק, להתנצל, להתבייש. אין לבזבז אנרגיה על ויכוחים חסרי תוחלת האם “השתלטות” הנשים על הפרקליטות אכן מדרדרת את רמתה, והאם שופטות אכן מסוגלות לדון בהגינות באישומים כנגד נאשמים באונס. דיונים כאלה רק משחקים לידי מתקפת הנגד ומלבים את האש. הטענות המתלהמות, השונאות, הן כה מופרכות ונלעגות שאין מקום לכבדן בהתייחסות כלשהי.
ורביעית – אין להניח ל – backlash להתיש, לכלות כוחות ולרפות ידיים, שהרי זו מטרתו. יש להמשיך לעשות, לקדם, לפעול ולצעוד הלאה.