שיכורי עצמאות אנחנו. עצמאות מן האנגלים והתורכים, הפולנים והגרמנים, המרוקאים והעירקים: הם שוב לא ידכאו וישפילו אותנו; אנחנו נעשה כטוב בעיננו. או כפי שאנחנו מעדיפים להגדיר זאת: “מה שבא לנו”. איך שבא לנו. מתי שבא לנו. כמה שבא לנו. ואף אחד לא יגיד לנו אחרת. כי סבלנו מספיק, דיכאו אותנו די והותר, ויצאנו מעבדות לחירות. עכשיו תורנו. אנחנו עצמאיים משמע אנחנו חופשיים מכל עול, תכתיב ורסן. אם אנחנו רוצים לעשוק עובדי קבלן – אף אחד לא יפריע לנו; אם אנחנו רוצים לגרש עובדים זרים ובני משפחותיהם – אף אחד לא יעצור אותנו; אם אנחנו רוצים לכלוא פליטים ממדינות מוכות אסון – זכותנו; אם אנחנו רוצים להכות מפגינים שרוכבים על אופניים ומעצבנים אותנו – מה רוצים מאיתנו שונאי ישראל האנטישמים? מי הם שיגידו לנו מה לעשות?
למרבה השמחה, עצמאותנו הבלתי מוגבלת עולה בקנה אחד עם הגרסא המעוותת של ליברליזם פנאטי שאימצנו בששון: שכל אחד יעשה מה שהוא יכול, כמה שהוא יכול ואיך שהוא יכול, ואף אחד אחר לא יפריע לו לממש את עצמו. ומי שחלש יותר – זב”שו. ומי שנדרס בדרך – אשמתו. אף אחד לא חייב לו שום דבר. ברוח ישראל סבא: כל דאלים גבר.
יוצא שאם אנחנו רוצים לנסוע שתויים במהירות על-קולית, ופוגעים בדרך ברוכב אופניים, או בקשישה איטית – מי אמר להם להתקע לנו באמצע הדרך ולהפריע?
אז כמה לא מפתיע ששוב ושוב להקות של גברים צעירים משתמשות בנשים חלשות, וכשבאים איתם חשבון עולה הזעקה – מה רוצים מהם? מה רצו מהם בשומרת, ומה רצו מהם בנבטים ומה רצו מהם בכל הערים והקיבוצים והבסיסים מאז ועד היום? ואכן: פחות ופחות רוצים מהם. פחות ופחות תובעים, פחות ופחות מגנים, מזדעזעים, מענישים. עד שהגענו לעשרות ישראלים נורמטיביים מכל השכבות, על טפם, שעל פי עדויותיהם שלהם עומדים וצופים לאור היום בקבוצה של נערים צעירים המשתמשים בגופה של אישה שהעדים מתארים כפגועת נפש ו/או שתויה. משתמשים בה באופן שאנחנו מגדירים כ”מיני”, מכיוון שהוא כולל החדרה של “איבר מין זכרי” אל תוך “איבר מין נקבי”. אבל בפועל הם משתמשים בה במופע ראווה דורסני של צבירת הדרת-כבוד על ידי ביזוי והשפלה פומביים של האחר(ת). תוך התייחסויות מעליבות ולעג קבוצתי. למה לא? הם עצמאיים וחופשיים לעשות מה שבא להם. ואם היא לא רצתה – אז שלא תשתתף. ומי יגיד להם אחרת?
כאן נכנס האלמנט הנוסף: הפחד מאלימות. לכאורה אלימותו של האויב השולח טילים או מאיים בהשמדה, אבל בעצם דווקא אלימותינו הבנאלית, היום יומית, השגורה. זו שמקבלת ביטוי כל כך מובהק על מגרשי הכדורגל. במועדונים. על הכביש. בין שכנים. בתור. בשיחות הטלפון הסלולרי. אלימות שמשתיקה את הצופים העומדים מנגד וגורמת להם לדאוג, בראש ובראשונה לביטחונם האישי. כי החשש שמא יבולע להם הוא ממשי מאוד. אז מי שגם ככה לא ברור להם האם מותר להגביל את עצמאותם של הגברים הצעירים, והאם יש מקום להתערב בחירותה של האישה לשמש להם חפץ להפגנת עוצמתם, אומרים לעצמם – בצדק – שאם יתערבו יחטפו סכין בבטן מן הגברים הצעירים, ומי צריך את זה; שישחקו. שיעשו שמח. הם צעירים. וחזקים.
ולסיום: אינסטינקט תחושת הקורבנות הבלתי מעורערת. תמיד. בכל מחיר. המביא אזרחיות ואזרחים נורמטיביים לזהות את הגברים הצעירים כקרבנותיה של האישה הפגועה בנפשה. כי היא נגעה בהם, ושיחקה איתם, ונתנה להם, והביאה אותם לעשות דברים שעליהם הם עלולים חלילה לשלם מחיר. כי היא לא ידעה למנוע מהם להשתמש בה. כי היא היתה שם, כמות שהיא. כי היא חלשה.
אז מה היה לנו? עצמאות שהיא שיכרון כוח, ליברליזם שהוא השתררות נעדרת סולידריות, פחד להתערב במה שמתרחש במרחב הציבורי ותחושת הקורבנות המעוורת.
ומה חסר? אנושיות; התחשבות בסיסית; כבוד האדם. התכונות שאנו ששים להתגאות ולהתנאות בהן מול אומות העולם. הערך שקבענו בלב חוק היסוד שלנו: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. רק אלה חסרים. וחוץ מזה – הכל בסדר.
סרקסטי מדי ליום העצמאות? משבית שמחה? גם אני חושבת. אבל מה שמנסה לפרוץ דרך המילים הוא לא הסרקזם אלא הכאב. הצער. העצב. שכך עשינו לנו. שכך נתנו. שלכאן הגענו. שאנחנו רואים אנשים במצוקה – ולא רואים אותם. שאנחנו עומדים מול כאב, מול ניצול, ביזוי, עושק – ועיננו טחות מראות. ומוחנו שוגה בחוסר ודאות והססנות משתקת. וליבנו אטום מלהרגיש. והאינסטינקט שלנו הוא לחשוש לעורנו, להתקרנף, ומיד להתקרבן, כתרופה בדוקה לכל אי נוחות. אז עכשיו נהיה רגשי ודביק מדי לטור דעה? מילים טעונות מדי? סמיכות מדי? סליחה; אני עדיין תחת רושם יום השואה שחגגנו זה עתה. שבוע.
על פרשת בוגרשוב אפשר, כמובן, להגיד הרבה במישור המשפטי. שעל פי חוק, בשביל “סקס” צריך הסכמה חופשית של מי שחודרים אל תוך גופו/ה (בין אם זה גבר ובין אם זו אישה, ובין אם המין הוא אוראלי, אנאלי או וגינלי). שאדם פגוע בנפשו ו/או שתוי אינו מסוגל להסכים הסכמה חופשית ולכן חדירה לגופו/ה לעולם אינה “סקס”; ומכיוון שאינה “סקס”, היא “אונס” (או “מעשה סדום”, אם החדירה היא אנאלית). שאדם הנוהג באופן קיצוני ובלתי מקובל צריך לעורר את החשד/חשש שמא הוא פגוע בנפשו, או בשכלו, או עקב השפעת אלכוהול או סמים, ולכן אינו “בר הסכמה”. שמי שמגיש לאחרים סכין כדי שיחתכו אותו, או שוט כדי שיצליפו בו, בחוף הים בתל אביב, לאור יום, לעיני הקהילה, צריך להחשב כמי שנוהג באופן קיצוני ובלתי מקובל. ולכן יש לחשוד שמא הוא פגוע בנפשו, או בשכלו, או פועל עקב השפעת אלכוהול או סמים, ולכן אינו “בר הסכמה”. וכך גם לגבי אישה המסתובבת על חוף הים כשחצי גופה התחתון עירום והיא מאפשרת למספר גברים צעירים לחדור אל תוכה לעיני עשרות עוברי אורח. ומי שצריך לחשוד ובוחר לא לעשות זאת נחשב במשפט כמי ש”עצם עיניים”. ואם הוא עשה מעשה אסור – דינו כמי שעבר עבירה, גם אם לא ידע באופן פוזיטיבי מובהק מה מצבו של קורבנו.
אבל אלה טיעונים שמקומם בבתי משפט. קהילה אזרחית חפצת חיים אינה זקוקה להם. היא אמורה לדעת, לראות, להרגיש. להבחין בין טוב לרע. בין עצמאות למקום הזה שאליו הגענו.