אחד הדברים הבולטים ביותר בעת הזו הוא עודף הביטוי: ישראלים מבטאים את עצמם לדעת, בלי הפסקה ובלי הגבלה. ההתפתחות הטכנולוגית שהעמידה לרשותנו שפע אדיר של אמצעי התקשורת איפשרה את בולמוס ההתבטאות; ההתמכרות הציבורית הנלהבת הוציאה את הפוטנציאל הזה מן הכוח אל הפועל (או, אם תרצו – את השד הזה מן הבקבוק). התוצאה היא שבישראל 2014 כמעט כל אדם המעוניין להשתתף בשיח הציבורי מתבטא ללא הרף וללא הגבלה בשלל אמצעי תקשורת זמינים ונפוצים המקשרים אותו באופן מיידי להמוני מְתָקשרים אחרים. כל אדם יכול לכתוב טוקבק לכל כתבה שהוא קורא בכל עיתון, להצטרף לאינספור דפים, שיחות, צ’טים, פורומים וקבוצות אינטרנטיים, להשתתף בשלל אינטראקציות מילוליות מכל סוג, ולהגיד פחות או יותר כל העולה על דעתו. כמעט הכל הולך. זהו תור הטוקבק, הטוויטר והווטסאפ.

התוצאה המובהקת ביותר של התפרצות הר הגעש הזה של ביטוי חופשי היא זרם אדיר של שיח שנאה (hate speech) בלתי מבוקר, בלתי נשלט, חסר כל מעצורים. במציאות הישראלית של קיץ 2014 עמודי פייסבוק מוקדשים ללא עפעוף לשנאת ערבים ו/או שמאלנים; קריאות “מוות לערבים”, שהן ללא כל צל של ספק הסתה אסורה ומסוכנת, נשמעות מכל עבר ואין עוצר; רבים משתפים ללא היסוס בשמחתם על שריפתו למוות של מוחמד אבו חדיר ושולחים את דברי השמחה שלהם לכל מעוניין ולא מעוניין. אז איך יתכן שבמציאות זו כנסת ישראל מעלה על דעתה להשתיק את קולה של חנין זועבי, שהביעה עמדה שאינה מסיתה, אלימה או אסורה? איך יתכן שעולה על הדעת להרחיק חברת כנסת מפעילות הייצוג והחקיקה, שעבורן נבחרה, למשך חצי שנה?

דומני שהתשובה היא, כרגיל, פשוטה עד מבוכה, ומחייבת את אמירת המובן מאליו: בישראל של קיץ 2014 יש “ביטוי חופשי”, אך לא “חופש ביטוי”; יש, כעובדה, מלל בלתי מוגבל, אבל לא מחויבות ערכית לערך הליבראלי של “חופש הביטוי” ולזכות האזרחית הנגזרת ממנו.

“חופש הביטוי” הוא ערך המהווה אבן יסוד בחשיבה הליבראלית. כשג’ון סטיוארט מיל כתב את המניפסט הליבראלי שלו, “על החירות”, הוא קבע שהחירות היא התכונה המאפיינת את המין האנושי, וחופש המחשבה והביטוי הם לב ליבה. האושר, לשיטתו של מיל, טמון במימוש עצמי, ולכן החירות בכלל, וחופש המחשבה והביטוי בפרט, הם מקור האושר האנושי. מכיוון שכך, חברה ליברלית, שתפקידה לאפשר את מימוש האושר האנושי למירב האנשים, נועדה בראש ובראשונה לאפשר את חופש המחשבה והביטוי ולהגן עליהם, ולעולם לא לפגוע בהם. לכן היא חייבת להעניק לכל חבריה זכויות אזרחיות למימוש חירותם, ובראש ובראשונה – זכויות מלאות, מוחלטות ובלתי מוגבלות למימוש חופש המחשבה והביטוי.

ביסוד החשיבה הליבראלית של מיל מונחת הנחה נוספת: שכל בני האדם זהים לחלוטין בכך שחירותם היא טבעם וייחודם, ולכן גם בכך שחירותם היא מקור אושרם, ובכך שחופש המחשבה והביטוי הם לב לבו של אושרם. משמעות הדבר היא שחברה ליבראלית חייבת להבטיח את זכויותיהם של כל בני האדם לממש במידה שווה את חירויותיהם, ובראש ובראשונה – את חירויות המחשבה והביטוי. זו משמעותו העמוקה של השוויון בעולם הליבראלי: זכות לשוויון החירות, ומעל לכל – זכות לשוויון חירות המחשבה והביטוי. זה גם מקור ההגבלה היחידה שמותר למדינה ליברלית להגביל את חופש הביטוי של כל אחד מחבריה: היא חייבת להגן על חירויותיו של כל אחד, ובעיקר על חירויות המחשבה והביטוי שלו, מפני כל אחד אחר. כלומר: אם ראובן משתמש בזכות הביטוי החופשי שלו כדי לפגוע בזכות הביטוי החופשי של שמעון – המדינה חייבת להגן על זכות הביטוי החופשי של שמעון, ולכן מוכרחה להגביל את חופש הביטוי של ראובן, ככל שזה פוגע בחופש הביטוי של שמעון. חובתה של המדינה הליבראלית היא להבטיח שראובן ושמעון, הזהים בטבעם החופשי, יהנו מאותה מידה של חופש ביטוי.

אבל בישראל 2014 אין חינוך ליבראלי, אין מודעות ליבראלית, אין מחויבות ליבראלית. מה שמאפשר את הביטוי החופשי ומעודד אותו איננו הסכמה ליבראלית אזרחית רחבה שחשוב שכל אחד ואחת מאיתנו יחשבו ויתבטאו, כי זהו מימושנו האנושי ומקור אושרנו. מה שמאפשר את הביטוי החופשי ומעודד אותו הוא רק היכולת הטכנולוגית המתבטאת באפשרות להשתמש בטוקבקים, פייסבוק, טוויטר ווואטסאפ. הטכנולוגיה מאפשרת לכל אחד להתבטא ככל העולה על רוחו באין עוצר, אבל היא לא מלמדת שמה שאתה נוטל לעצמך – חובה עליך לאפשר לזולתך. היא לא מלמדת להשתמש בחופש הביטוי בזהירות ובאחריות. טכנולוגיה לבדה אינה מחנכת לשוויון, לתיחום גבולות הוגן, להתחשבות, לאיזונים. היא מאפשרת לנהל מלחמות כוח בריוניות בכלים מתוחכמים. אז זה מה שיש.

זה כבר שנים שהחברה הישראלית מזניחה את החינוך הליבראלי, את החינוך לשוויון, את תרבות השיח ואת המחויבות הערכית לכיבוד הדדי במשמעות העמוקה של כבודו הסגולי של האדם. חוקקנו את חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, אך איננו עושים כמעט דבר כדי להביא להפנמתם של ערכי היסוד הללו שבחרנו לנו. במקום זאת, איפשרנו להישגים הטכנולוגיים ליצור לנו זירות התבטאות בלתי מוגבלות, בהן אנו עושים מה בא לנו, כמה בא לנו, איך בא לנו על פי עוצם זרוענו. השתתפות המונית במשחק זה אינה מקדמת את המחויבות לערך של חופש הביטוי או את העמידה על זכותו של כל אדם למידה שווה של חופש ביטוי. וכך יכול להיות שאנשים שמשלחים את לשונם חופשית על כל דף פייסבוק – לא חושבים פעמיים כשהם משתמשים בכוחם כדי להשתיק את הזולת. הם אמנם מדברים את עצמם לדעת, אבל לא מאמינים בחופש הדיבור. הם מאמינים בדעתם ורק בה, ואם אפשר להשתיק כל קול אחר, כמו של ח”כ חנין זועבי, למה לא לעשות זאת?

אם זה שורש הקלקול – זו גם נקודת המוצא לתיקון: רק חינוך, חינוך, חינוך. לכבודו הסגולי של האדם, שוויון וחירות.