חזקת הגיל הרך היא שריד מעולם מסורתי, פטריארכלי, בו נשים הן המטפלות בילדים: הן היודעות לעשות זאת, הן הרוצות לעשות זאת, והן המיטיבות לעשות זאת. אמהות היא תפקידן החברתי והיא זהותן האישית. גברים, אבות, עסוקים בפרנסה, בניהול העולם, ואינם יודעים, יכולים, רוצים לטפל בילדים רכים בשנים ולהעניק להם את שהם זקוקים לו. חזקת הגיל הרך מבטאת מוסכמות ומבנים משפחתיים וחברתיים של עולם מסורתי זה, ולכן גם מנציחה ומחזקת אותם. במובן זה היא כולאת נשים – וגברים – בסטריאוטיפים שאינם מאפשרים חלוקה מחודשת של תפקידי המיגדר במשפחה ובחברה בכלל. זאת ועוד: בפועל, במציאות, ישנם אבות המטפלים בילדיהם הרכים ממש כמו האמהות ואף טוב יותר. עבורם ועבור ילדיהם, חזקת הגיל הרך היא פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים, באיכות החיים.
 
ואולם כל האמור בפיסקה הקודמת הוא רק חלק אחד מן התמונה השלמה, ואסור בשום פנים ואופן לטפל בסוגיה מחוץ להקשר הכולל, המציג אותה באור שונה לחלוטין. חלק חשוב מן התמונה הכללית שיש לקחת בחשבון הוא המציאות החברתית הרלבנטית. המציאות החברתית בישראל כיום היא עדיין בדיוק זו של העולם המסורתי הפטריארכלי: במרבית המשפחות, הנשים הן היודעות לטפל בילדים הרכים, הן הרוצות לעשות זאת, והן המיטיבות לעשות זאת. במרבית המשפחות גברים, אבות, עסוקים בפרנסה, בניהול העולם, ואינם יודעים, יכולים, רוצים לטפל בילדים רכים בשנים ולהעניק להם את שהם זקוקים לו. היבט חשוב של מציאות חברתית זו הוא שגברים משתכרים, ככלל, הרבה יותר מנשים, ובשעת הגירושין הם בעלי כוח כלכלי רב לאין שיעור. זאת משום שהשוק הישראלי, כרבים אחרים, מתייחס לגברים ברצינות רבה יותר, חפץ בהם יותר מאשר בנשים, ומתגמל אותם לאין שיעור יותר מאשר נשים. אפלית הנשים בשוק העבודה יוצרת את המציאות שגברים מתגרשים עשירים הרבה יותר מנשותיהם. מצב עניינים זה מקנה להם עדיפות ברורה במשא ומתן סביב הגירושין: הם שוכרים את עורכי הדין היקרים יותר, כוח העמידה שלהם רב יותר, לאורך זמן, והם יכולים להראות שיקיימו את הילדים ברמת חיים גבוהה יותר. חלק נוסף מן התמונה הכללית שיש לקחת בחשבון הוא המצב המשפטי הנוהג בתחום המשפחה. במדינת ישראל חל, בתחום המשפחה, החוק הדתי עתיק היומין, המבטא, משמר ומנציח את כל התפיסות הפטריארכליות. על יהודים, שהם רוב תושבי המדינה, חל חוק ההלכה היהודית כפי שהוא מפורש על ידי בתי הדין הרבניים, כלומר מוסדות ארכאיים, פטריארכליים, שוביניסטיים, בלתי דמוקרטיים, הנוהגים ככל העולה על רוחם וללא כל ביקורת של מוסדות המדינה הדמוקרטית. דיני המשפחה היהודים, כפי שהם מעוצבים על ידי בתי הדין הרבניים ומוחלים על הציבור, מעניקים לגברים כל יתרון אפשרי בעת הגירושין, תוך אפליה לרעה גלויה, מפורשת ובוטה של נשים. השורה התחתונה היא שגבר יכול לבחור אם לאפשר את הגירושין או לא, בעוד האישה תלויה לחלוטין בחסדיו ובשרירות ליבו. והדברים ידועים ומוכרים עד זרא.  (על התושבים המוסלמים בישראל חל חוק השריעה המוסלמי שאינו שונה מהותית מן הדין היהודי, כשם שבתי הדין המוסמכים לאפכו אינם שונים מאלה היהודים).
 
לאור כל האמור בפיסקה הקודמת ברור שבמרבית המשפחות, ברגע הגירושין, האם היא המתאימה והרוצה יותר לקבל לרשותה את הילדים הרכים, ואילו האב הוא בעל היתרון הכלכלי והמשפטי, שהוענקו לו על ידי חברה המושתתת על יסודות מסורתיים, פטריארכליים ומפלים. במילים אחרות, החברה הישראלית יצרה ומקיימת מצב בו ברגע הגירושין, ככלל, מרבית הנשים הן הראויות יותר לקבל את הילדים הרכים, ואילו מרבית הגברים הם בעלי כוח רב המאפשר להם להכתיב את תנאי הגירושין ולסחוט את נשותיהם להסכים לויתורים מפליגים. (וחלק לא מבוטל מן הגברים עשה בדיוק זאת). במצב עניינים מחפיר זה, חזקת הגיל הרך היא כבשת הרש היחידה של האמהות המתגרשות. בזכות חזקה זו, הגברים המתגרשים, בעלי הכוח העודף, לפחות אינם יכולים לפגוע באם ובילדים על ידי קבלת הילדים הרכים לרשותם (כשבמרבית המקרים, כאמור, טובת הילד ובודאי טובת האם מחייבת שהאם היא שתקבל את הילדים). הגברים המתגרשים יכולים לנצל את זכויות היתר המשפטיות והכלכליות שהחברה הישראלית מקנה להם כדי להתעלל בנשים (ובילדים) באמצעים פרוצדורליים ולשם השגת יתרונות ממונים ורכושיים; אך לפחות אינם יכולים להשתמש בזכויות היתר כדי לנקום באישה על ידי לקיחת הילדים הרכים, ואינם יכולים לפגוע בילדים הרכים (הזקוקים לרוב לאמהותיהם) על ידי הפרדתם מן האמהות. וחשוב לא פחות: בזכות חזקת הגיל הרך הגברים המתגרשים אינם יכולים לסחוט מן הנשים ויתורים על זכויותיהן על ידי איום שידרשו את הילדים הרכים ויקבלו אותם בזכות משאביהם העודפים. זוהי ההגנה היחידה שהמשפט הישראלי והחברה הישראלית מעניקים לאם המתגרשת.

(יש לזכור עוד כי אבות מתגרשים יכולים לשאת נשים חדשות, לרוב צעירות יותר, ובזכות משכורותיהם הגדולות יותר לאפשר לנשים החדשות לגדל את ילדיהם. בשל המבנה החברתי המסורתי הפטריארכלי, המפלה לרעה נשים מבוגרות, ובודאי גרושות, הנשים הגרושות לרוב אינן נישאות בשנית, ונותרות עניות יותר מגרושיהן ונשותיהם החדשות. כל אלה יכולים להגדיל את סיכויי הגברים המתגרשים לקבל לחזקתם את הילדים, בין שהם אכן ההורה המתאים יותר ובין שלא; בין שהדבר עונה על צרכי הילדים ובין שלא; בין שהדבר פוגע באופן בלתי שוויוני בנשים המתגרשות ובין שלא. מצב זה מגביר עוד יותר את כוח המיקוח של הגברים בשעת הגירושין).
 
אין ספק שיש לבטל את חזקת הגיל הרך, המנציחה סטריאוטיפים מיגדריים פטריארכאליים: מיד לאחר שיבוטלו כל שאר דיני המשפחה הארכאיים, המפלים נשים לרעה ומעניקים לגברים כל יתרון אפשרי; מיד לאחר שישונו דפוסי ההעסקה בשוק, ונשים תשתכרנה כמו גברים, ותוכלנה לנהל מאבקים משפטיים בתנאי פתיחה שוויוניים; מיד לאחר שיתפוגגו הגישות המפלות נשים מבוגרות, ונשים גרושות תוכלנה לשוב ולהנשא ולאפשר לילדים משפחות מבוססות בעלות שני מפרנסים. חזקת הגל הרך היא שריד מעולם מסורתי – ממש כמו שאר חלקי דיני המשפחה, וממש כמו מבנה המשק הישראלי ותפיסת הנשיות. כל ההבדל הוא שזהו השריד היחיד החותר מעט נגד הזרם, ומעניק זכות מזערית כלשהי לצד החלש, הנשי. אכן, הגיע הזמן, מזמן, לבטל את כולם, ולכונן דיני משפחה מודרניים, שוויוניים, אנושיים, כמו גם משק שיוני ואנושי. עד אז, הניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך היא התנכלות לכבשת הרש.
 
הערב, בשעות 5-8 יתקיים ברחוב ליאונרדו דה-וינצ’י בתל אביב, בבית הקיבוץ הארצי, פרלמנט הנשים ה – 37 (ביוזמתה וניהולה של אסתר הרצוג), שיוקדש כולו לסוגיה זו.