אילו התרחשו במדינה מתוקנת, הדיונים על חזקת הגיל הרך היו יכולים להחשב מאתגרים. במציאות בדיונית כזו היה מקום לשקול האם רצוי להתחשב בטובת ילדיהם של הורים גרושים על ידי שיקוף המצב החברתי הקיים (ולהותיר את חזקת הגיל הרך על כנה), או שאולי עדיף לעודד שינוי יסודי בדפוסי ההורות (ולקבוע זכויות וחובות שוות לשני ההורים).
אך הדיון המסעיר בדבר שינוי חזקת הגיל הרך אינו מתרחש במדינה מתוקנת. במדינת ישראל דיני הגירושין מוטים באופן חד צדדי ומפלה לטובת הגבר ונגד האישה. מדינת ישראל בוחרת, גם במאה העשרים ואחת, להמשיך להעניק למסורות הדתיות הפטריארכליות מונופול מוחלט בדיני הגירושין. זוגות יהודים מתגרשים בישראל אך ורק על פי חוקי ההלכה כפי שמפרשים אותם רבנים אורתודוכסים לא בהכרח נאורים, ובודאי לא פמיניסטים. במקביל, זוגות מוסלמים כפופים לכללי השריעה ולמפרשיהם. המדינה אינה מעמידה בפני אזרחיה אופציה של גירושין אזרחיים, שהיו יכולים להתנהל על פי חוקי המדינה וערכיה.
משמעותה של מציאות חוקית זו היא, למשל לגבי יהודים, שגברים רשאים לשחרר את נשותיהם מקשר הנישואים, באמצעות מתן גט פיטורין, ואילו הנשים תלויות לחלוטין ברצונם הטוב של הגברים. הסדר מעוות זה מעניק את כל הכוח לגברים: ברצותם יעניקו את הגט, וברצותם ימנעו אותו ויהפכו את נשותיהם ל”מסורבות גט”. באופן בלתי נמנע, יתרון כוחם של הגברים פותח פתח לסחטנות: כדי לתת את הגט, גברים רבים דורשים מנשותיהם ויתורים מפליגים, בעיקר בתחום הכלכלי. הם דורשים שנשים יוותרו על חלקן ברכוש המשותף, כמו דירת המגורים, בחסכונות הפנסיה, ובשלל תחומים נוספים. אפילו הסכמי ממון לפני הנישואין אינם תמיד יכולים להושיע מן הכפייה הדתית בחסות חוק המדינה.
החזקת ילדים וחזקת הגיל הרך כרוכות ללא הפרד ביתרון המוחלט שהכפייה הדתית בישראל נותנת לגברים בעת גירושין. בהקשר זה, כל שינוי המחליש את חזקת הגיל הרך רק מעצים את כוח המיקוח והסחיטה של גברים ופוגע בנשים ובילדים.
ישנם, כמובן, גברים שהם אבות מופתיים, נפלאים או סתם טובים. ישנם אבות המושקעים בגידול ילדיהם, בטיפוח רווחתם, בחינוכם. יש אבות שעושים כל זאת טוב יותר מן האמהות שלצידם. אך ישנם גם אבות רבים מאוד, רבים מדי, שמשתמשים בהחזקת הילדים כאמצעי לסחוט מנשותיהם ויתורים לשם קבלת הגט. הם יודעים שעבור החזקת הילדים האם תוותר על כל מה שידרשו ממנה. ככל שהמדינה מעניקה להם יותר קלפים בהקשר החזקת הילדים – כך יוכלו לנצל אותם יותר לשם סחטנות, שהמצב המשפטי המפלה מאפשר להם לבצע.
סעיף “ההורה העשיר יותר” בהצעת החוק שעברה קריאה ראשונה, המתיר להביא בחשבון את מצבם הכלכלי של ההורים, יפעל סטטיסטית לטובת אבות, שמשתכרים לרוב יותר מן האמהות. אבות רבים ישתמשו בקלף זה כדי להביא את האמהות לוותר על דירה, השתתפות בהוצאות על הילדים או דברים אחרים. כך ייפגעו גם הנשים וגם הילדים.
ההרגל רב השנים לכפיה הדתית גורם לציבור הישראלי לקבל את המונופול הדתי על גירושין כגזירת גורל בלתי נמנעת. אבל מונופול זה הוא החלטת מדינה, שניתן לשנותה בחקיקה של בית הנבחרים. אותה כנסת שהעבירה בקריאה ראשונה את סעיף העדפת ההורה העשיר יכולה לבטל את המונופול של בתי הדין הדתיים ולחוקק גירושין אזרחיים, כאלה שקיימים בכל מדינה דמוקרטית וליבראלית. מי שדואגים לצדק, שוויון, הגינות בסיסית וקידום נשים לקראת אזרחות שווה צריכים להתגייס לחקיקה כזו, משמאל, מהימין ומן האמצע. הציבור הבוחר זכאי לדרוש זאת מכל נציגיו.
החוק הישראלי הוותיק המעניק לבתי הדין הדתיים מונופול מוחלט על נישואין וגירושין הוא שורש כל רע. הוא רע יותר מלקונות ביחס להטרדות מיניות. הוא רע יותר מהדרה של חיילות מטנקים או מטקסים. הוא רע לכל נשות המדינה, ללא הבדל מעמד, עדה, שייכות דתית או לאומית. הוא רע גלוי ומפורש, אך מושרש עד כדי כך ששוכחים את קיומו. צריך לזכור ולהזכיר שקיומו הוא הסיבה להתנגד לכל שינוי בחזקת הגיל הרך. נגדו צריך להתקומם, ועל ביטולו צריך להאבק. רק כשיבוטל מצב משפטי מפלה זה אפשר יהיה לשקול באופן ענייני את כל ההיבטים של חזקת הגיל הרך. כל עוד נשים כבולות בשלשלאות דיני הגירושין הדתיים פשע ליטול מהן את כבשת הרש של חזקת הגיל הרך.