יש הרבה מן המשותף בין הצלחתו של דונלד טראפ להביס את הצעת ההדחה בסנט האמריקאי לבין הצלחתו של חיים כץ להשיג לעצמו חסינות בכנסת ישראל: שניהם מדגימים פוליטיקה של הדרת-כבוד, ומסמנים תבוסה לסדר חברתי המושתת על שלטון החוק.

עד מאות השנים האחרונות, מרבית החברות בעולם פעלו במסגרת סדר חברתי שהעיקרון המארגן שלו הוא הדרת-כבוד (honor). בסדר חברתי כזה, מקומו, מעמדו וערכו (כלומר כבודו) של כל אדם נקבע על פי המקום שהוא הצליח להשיג לעצמו בפירמידת הסטטוס החברתית. במרבית החברות, אדם שמר על מקום גבוה בפירמידה בעזרת כוח חברתי שנסמך על משאבים חומריים וסמליים, כמו גם על הפחדה, הרתעה, פעולות גמול כלפי מי שערער על מקומו, ובריתות אסטרטגיות יעילות המבוססות על אינטרסים משותפים. במסגרת סדר חברתי כזה, האמת, עובדות, ראיות ושמירה על  החוק אינן רלוונטיות לשימור סטטוס: מה שמכריע הוא כמה אנשים חזקים הצלחת לגייס, בעזרת כוחך, שיעמדו לימינך ויבטיחו שמעמדך יישמר ולא יילקח ממך.

הדרת-הכבוד פועלת, כדרכם של עקרונות מארגנים שמרניים, לטובת החזקים, ומאפשרת להם לשמר את כוחם העודף באמצעות שימוש בו. רק במאות השנים האחרונות, בחלק לא גדול ממדינות העולם, הוחל שלטון החוק, שנועד להיות העיקרון המארגן האלטרנטיבי במקום הדרת-הכבוד. שלטון החוק כעקרון מארגן קובע ששימור מעמדו של אדם אינו מושתת רק על כוחו היחסי ואופן שימושו בו, אלא בראש ובראשונה, לפני הכל, על עמידתו בהוראות החוק, שחלות באופן אחיד ושוויוני על כולם. העמידה בחוקי המדינה היא תנאי ראשוני שחל על כולנו; רק מי שעמדו בתנאי מקדמי זה יכולים לשפר את מעמדם או לשמר אותו בכלים חברתיים נוספים. בחברה המחויבת לשלטון החוק, גם אם גייסת רבבות תומכים, אך כללי הראיות מובילים להכרעה משפטית שעברת על חוק המדינה — תענש ותאבד את מעמדך החברתי, וכך יקרה גם לכל אדם אחר. זו גישה שאינה מעדיפה את בעלי הכוח, כלומר איננה שמרנית, אלא מקדמת שינוי והבטחת יחס שוויוני לכל, ולכן נחשבת פרוגרסיבית.

בעולם של שלטון החוק, אין ספק שהיתה נשמעת דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, וחיים כץ היה מועמד לדין. זאת משום שרשויות המדינה אספו ראיות שלדעת אנשי המקצוע מבססות הרשעה בעבירות של טוהר המידות בשירות הציבור. מי שיש נגדו ראיות חזקות לכאורה המבססות עבירות, צריך לעמוד לדין כדי שיובטחו שלטון החוק והשוויון בפניו. רוב חברי הכנסת שהצביעו להעניק לחיים כץ חסינות לא עשו זאת משום שחשבו שראיות הפרקליטות אינן חזקות דיין, או ששקריו (ביחס לקשר בינו לבין יועץ ההשקעות שלו) נאמרו לשם מילוי תפקידו הציבורי ולתועלת הציבור. שיקולים כאלה נשקלים ומכריעים במסגרת חשיבה המחויבת לשלטון החוק. אך רוב חברי הכנסת שהצביעו להעניק לכץ חסינות עשו זאת בשל בריתות אסטרטגיות בינם לבינו, שנועדו לשמר את כוחו וגם את כוחם, בלי קשר לשאלה האם עבר על החוק או לא. זוהי התנהגות המאפיינת חברה שהעקרון המארגן שלה הוא הדרת-כבוד ולא שלטון החוק.

בדיוק באותו אופן, חברי הסנאט הרפובליקנים שהצביעו נגד הדחתו של דונלד טראמפ לא עשו זאת מפני שהראיות שהוצגו נגדו נראו להם חלשות: למעשה, הם סרבו לשמוע עדים ולבחון ראיות, אף שבקונגרס נאספו והוצגו ראיות חזקות מאוד, לכאורה. חברי הסנאט הרפובליקנים פעלו אך ורק כדי לשמר את כוחו של הנשיא חבר מפלגתם, וכך גם את כוחם. כל זה גלוי וידוע לכל, אך חשוב לזכור שזו אינה “התנהלות פוליטית נורמאלית”, כפי שיש הטוענים, אלא התנהלות פוליטית מונחית הדרת-כבוד, שאינה מכבדת את עקרון שלטון החוק. נכון, היא נפוצה, אך זה אינו הופך אותה לגזירת גורל או ללגיטימית. חשוב לזהות את העקרון המניע שלה, לקרוא לו בשמו, ולבקר את הבגידה בשלטון החוק.

רוב רובם של חברי כל קבוצה ואזרחי כל מדינה אינם בעלי כוח ומשאבים רבים, ולכן אינם נהנים מכללי המשחק השמרניים של תרבות הדרת-הכבוד. האינטרס של רובנו הגדול הוא להשליט את תרבות שלטון החוק, שמקדמת את השוויון של כולנו ומגינה עלינו מפני השתררות החזקים. זו הסיבה שעקרון שלטון החוק הומצא ואומץ בעידן הדמוקרטי הליבראלי. לכן בין אם אנחנו דמוקרטים או רפובליקאים, אנשי ימין או שמאל, לרובנו הגדול משתלם להבטיח שהעקרון המארגן של חברתנו יהיה שלטון החוק ולא הדרת-הכבוד. לכן יש לדרוש מנציגנו לפעול על פי שלטון החוק בין אם זה משרת אינטרס פוליטי מיידי שלנו ובין אם זה פוגע בו; כללי המשחק חשובים יותר מתוצאה ספציפית במאבק כלשהו. ונכון, כשנציגנו פועלים על פי עקרון הדרת-הכבוד, אפשר לפנות לבית המשפט ולדרוש ממנו להחיל עליהם בכוח את שלטון החוק. אבל הרשות השופטת היא החלשה מבין שלוש הרשויות; אין לה גייסות, והיא חשופה לקיצוץ כנפיה בידי הרשויות החזקות ממנה. ציפיה מבית המשפט להחיל את שלטון החוק על הרשויות האחרות מציבה אותו באופוזיציה מולן, מטילה עליו תפקיד שהוא עלול להפגע ממנו, ומשחררת את הרשויות האחרות מאחריותן לשלטון החוק. לכן כל עוד אנחנו דמוקרטיה הטוענת שהיא מחויבת לשלטון החוק, עלינו לדרוש מנציגינו לפעול תמיד על פי עקרון זה, ולא לגלות סלחנות ואדישות כשהם ממירים אותו בהתנהגות הדרת-כבוד.