כשראש הממשלה נאשם בכל עבירת הונאה וגניבה  שיש בחוק העונשין (כמעט); כששר האוצר לשעבר עומד לצאת בזול, בעיסקת טיעון, מגניבה מתמשכת מכל קופה אפשרית (כמעט); כששר המתמודד על ראשות מפלגת השלטון (מופז) יכול להיות חשוד בפשעי מלחמה – מה אני נטפלת לשר בלי תיק, מסכן, שבסך הכל מנסה לקעקע את שלטון החוק ולהחריב את פרקליטות המדינה רק מפני שהוא לא סולח לזו שהעזה להעמידו לדין על עבירה שביצע? (באמת – ערב השנה החדשה יש לקוות שפתיחה הזויה כזו תהיה בעתיד בלתי אפשרית, כפי שראוי לה להיות אפילו לא במדינה “מתוקנת”, אלא בסתם “נורמאלית”…)
 
חיים רמון הורשע, כזכור, בביצוע “מעשה מגונה”, לאחר שבית המשפט קבע פה אחד שהוא החדיר איבר מאברי גופו בכוח אל תוך גופה של אישה שלא הסכימה לכך (כזכור – צעירה ממנו בעשרות שנים, אך השר המזדקן רצה להאמין – ולגרום לה להאמין – שהיא לא יכולה לעמוד בפניו. לניתוח משפטי מלא של ההתרחשות ופסק הדין ראו מאמר בכתב העת “המשפט”). חיים רמון, כזכור, לא ערער על הרשעתו. כזכור עוד, חיים רמון הוא עורך דין במקצועו, מה שאומר לא רק שהוא ידע היטב ש”מעשה מגונה” הוא עבירה פלילית (מאז קום המדינה וגם כשרמון למד משפטים), אלא גם שמי שאינו מערער על הכרעת דינו – מקבל עליו את הכרעת הדין. במיוחד כשהוא איש ציבור שהפך את משפטו לדבר המתוקשר ביותר במדינה (ואזכיר – ניסה להשחיר את פני המתלוננת בכל דרך אפשרית, ובית המשפט נזף בו על התנהגות מכוערת זו שבודאי אינה הולמת איש ציבור בתפקיד בכיר).  בית המשפט חס על רמון, וקבע שבהתנהגותו לא היה קלון. זאת לא מפני שלא היה קלון בהתנהגותו המבישה של השר, אלא מפני שחסו על עתידו ורצו לאפשר לו לשוב לחיים ציבוריים, בתקווה שלמד לקח וינהג להבא כמו בן אדם. כך נסללה הדרך והגיבור המורשע, שלא הוצמד לו קלון, הוחזר בגדול על ידי ראש ממשלה פושע בפוטנציאל, לכהן לצד שאר הצדיקים החשודים והנאשמים בגניבה ובפשעי מלחמה. עד כאן –  יופי. (במקביל, כזכור – או בטח לא זכור – השופטת שכתבה את פסק הדין המרשיע כבר שילמה על ההרשעה בכך שלא קודמה לבית המשפט המחוזי. זאת כי ראש הממשלה מיהר למנות לשר המשפטים, במקום רמון, את מי שיצא יותר מכל אחד אחר להגנתו של רמון, ותקף בחריפות את מערכת המשפט; זו שעשתה את מלאכתה, ולמרות העליהום ההיסטרי עליה – הצליחה להעמיד לדין ולהרשיע את רמון, כאילו היה אזרח שהחוק חל עליו כמו על כולם…)
 
למה אני מזכירה את כל זה? כי זכרוננו קצר. קצרצר. קצר נוסח אמריקה: כל שבוע אנו מתירים לתקשורת לשטוף את מוחנו בפריט “חדשותי” סקסי ושערורייתי במיוחד, ומיד אנו עושים delete ושוכחים הכל כדי לפנות מקום במוחנו המתכווץ והולך לפריט ה”חדשותי” הסקסי והשערורייתי הבא. (זה מה שקורה כשצורכים ללא הרף “אופיום להמונים” בגירסתו החדשה – מישהו עוד זוכר?…)
 
אז כפי שהזכרתי: רמון הועמד לדין והורשע כמו כל אזרח. מה שמכונה “שלטון החוק”: החוק מוחל, ללא משוא פנים, גם על שר המשפטים, ואפילו כשהוא האיש הכי מקושר במדינה, ויש לו יותר חברים ידוענים ועשירים שמוכנים להשכב עבורו על כל הגדרות האפשריות מלכל אחד אחר. (נכון, מחקו לו את הקלון כדי לא להרוס לו את החיים – אבל שופטים מצווים להיות רחמנים בני רחמנים, ולפעמים הם רחמנים גם כשלא מדובר באיש ציבור חלקלק ומקושר למשעי. ראו למשל את פסקי הדין של סוחרי הנשים – רחמנות שאין לה גבולות).
 
אז מה עושה רמון, המורשע שלא ערער, שחייב תודה למערכת המשפט שאיפשרה לו ברחמנותה, לפנים משורת הדין, לשוב לחיים הציבוריים? מרים יד על מערכת המשפט ומנסה להרוס אותה מהר, חזק ובאופן אלגנטי, לפני שייעלם (יש לקוות) מן המפה הפוליטית ביחד עם איש חסדו (ראש הממשלה עדיין, הנאשם הסדרתי בהונאה ובשחיתות). בלי להתבלבל, בלי להתבייש, בלי טיפה אחת של אחריות משום סוג שהוא. חיפשתם דוגמא לחוצפה ישראלית אולטימטיבית? הנה היא:
 
“הפרקליטות מפרה בצורה שיטתית את רצון העם ופוגעת בדמוקרטיה”, כך אמר אתמול המשנה לראש הממשלה, השר חיים רמון. הדברים נאמרו בכנס של מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין בנושא האזנות סתר.