מקובל לחגוג את ט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות, בנטיעות. עירית ירושלים בחרה השנה בדרך יוצאת דופן: להרוס משתלה, חממה, ואת בית המגורים שאליו הן צמודות. עשרות ירושלמים שאכפת להם עמדו בקור העז וצפו בדממה במכונות ההרס האימתניות ששלחה עירית ירושלים למוטט את קירות הזכוכית של החממה. המכות הקצובות בקירות הרעידו את הרחוב ואת חדרי הלב. הן נמשכו עת ארוכה, וימשיכו להדהד בלבבות עוד ימים רבים.
אין צורך לומר שהעיריה לא בחרה להרוס בית ומשתלה בחלקה המערבי של העיר, בו גרים יהודים, אלא בשכונת שייח ג’ראח: שכונה ערבית שקיומה הוא לצנינים בעיני הכוחות המבקשים “ליהד” את בירת ישראל ולנקותה מנוכחות ערבית. כמה מאות מטרים מן האוניברסיטה העברית והגבעה הצרפתית, עשרות מטרים ספורים מן המטה הארצי של משטרת ישראל, מתחולל מאבק לטיהור ירושלים מאוכלוסיה ערבית, שקיבל בעת האחרונה תאוצה ניכרת. תושבים מפונים ובתים נהרסים.
הבית שהריסתו נבחרה לציין את ט”ו בשבט 2022 הוא ביתם של מוחמד וליטל סלאחייה, בו הם מתגוררים עשרות שנים עם בני משפחתם. משפחת סלאחייה טוענת שהיא רכשה את השטח שעליו בנויים הבית והמשתלה לפני 1967. המדינה טענה שהשטח היה שייך למופתי חאג’ אמין אל חוסייני, ובשנת 2017 עירית ירושלים הפקיעה אותו, כדי להשתלט על הקרקע ולגרש ממנה את משפחת סלאחייה.
עירית ירושלים מתהדרת בכך שההפקעה נעשתה לשם מטרה טובה: העיריה מתעדת להקים על השטח בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. מי יכול להתנגד למטרה קדושה כזו, המשרתת את צרכיהם של תושבי השכונה, ועוד של החלשים ביותר בהם? דוברי העיריה ונושאי תפקידים מטעמה מתחסדים בנימוק הצדקני והודפים בעזרתו כל פניה. אבל האמת היא שבמרחק של כמאה מטר מאדמתה של משפחת סלאחייה ישנה חלקה גדולה לא פחות, שאינה מיושבת. גם חלקה זו הופקעה על ידי המדינה, ובקלות אפשר היה להקים עליה בית ספר. אך רשות מקרקעי ישראל בחרה משום מה להעניק אותה לישיבת אור שמח, שתבנה במקום מגורים למאות צעירים יהודים שרבים מהם באים מחוץ לארץ. כך תצליח העיריה גם למנוע מתושבי השכונה להנות מן המגרש, וגם לפגוע במרקם חייהם ולתקוע בלב השכונה חבית חומר נפץ. נוכחותם של תלמידי הישיבה עלולה בהסתברות גבוהה ליצור חיכוכים עם התושבים הערבים, המשטרה תכריז אל “הפרעות סדר”, וההמשך ידוע. כרוניקה ידועה מראש של המתת שכונה ערבית.
ויש עוד. בית הספר שתוכנן להבנות דווקא על אדמותיה של משפחת סלאחייה נועד להשתרע רק על חלק מן השטח; שאר השטח נועד לשמש כחצר בית הספר. ביתה של המשפחה, בו היא מתגוררת, כאמור, הרבה עשרות שנים, נמצא בשטח שבו נועדה להבנות חצר בית הספר. אם חייבים להקים את בית הספר דווקא על אדמותיה המופקעות של משפחת סלאחייה, אפשר בקלות לבנות אותו בלי להרוס את הבית, ולהסתפק בחצר קטנה יותר. אפשר להחריג לפחות את הבית עצמו מן ההפקעה. אבל העיריה עומדת על כך שהבית ייהרס ובמקומו יבנה מגרש המשחקים. מעניין שבבתי ספר אחרים במזרח העיר העיריה אינה מקפידה כל כך על בניית מגרשי משחקים; שם, משום מה, זה לא הכרחי.
בבוקר ט”ו בשבט הגיעו כוחות משטרה ודחפורי ענק לבית מספר 23 ברחוב הר הזיתים. בדרך כלל כך מתחיל מבצע של הרס שנמשך מספר שעות ומסתיים בגל חורבות שמתוכו מציצים מקרר, שטיח, נעליים. הפעם התרחשה תפנית בעלילה: מוחמד סלאחייה התבצר עם בניו על גג הבית, והודיע שאם יכנסו לפנותו הוא יפוצץ את בלון הגז שנמצא עמו. מוחמד סלאחייה הבהיר שאינו מוכן להתפנות בשקט, ושנישולו מביתו משול בעיניו למוות.
ההתבצרות והסירוב להתפנות עיכבו את הריסת הבית, ועשרות פעילים (בעיקר מתנועות עומדים ביחד ומ-Free Jerusalem) הספיקו להגיע להביע סולידריות. אליהם הצטרפו דיפלומטים ממדינות שונות, חברי כנסת (מוסי רז וגבי לסקי ממרצ, עופר כסיף ואחמד טיבי מן הרשימה המשותפת), ושני חברי מועצת עירית ירושלים (לורה ורטון ממרצ וסגן ראש העיריה משה חביליו). חלקם ניסו לדבר על ליבו של משה לאון, ראש עירית ירושלים, שימתיק את גזר הדין; שיורה, לפחות, לדחות את הריסת הבית כדי לנהל משא ומתן עם דייריו על החרגת הבניין מצו ההפקעה. העיריה היא זו שדורשת את הריסת הבית ונישול תושביו; ראש העיריה יכול לותר לפחות על השטח הקטן שבו עומד הבית עצמו. אבל ראש העיריה שמתגאה באנושיותו הקשה את לבו. על המגרש הריק תקום ישיבת אור שמח, ומגרש המשחקים של בית הספר החדש חייב להבנות דווקא בדיוק על חורבות ביתה של משפחת סלאחייה.
המשא ומתן עם ראש העיריה התנהל כשברקע מהדהדים רעמי המכות המנפצות את החממה שבה גידלה המשפחה את שתיליה. צעירים ארוכי פיאות וגדולי כיפות עזרו לכוחות הביטחון בשמחה לפנות את העציצים מן המשתלה הנהרסת. מישהי חילקה לפעילים פירות יבשים: בכל זאת, ט”ו בשבט. חגיגה נוסח ירושלים.